(מנפרד קלימק / תמונה מונפשת: runwayml)
שוב מגיעה אותה תקופה מדי שנה, ושוב נשמרת המסורת: טעימות גדולות, המאורגנות בידי ארגונים, אזורים או התאחדויות כמו VDP, מתקיימות באולמות חגיגיים, בתאורה מושלמת, בלוח זמנים מדויק, באווירה ידידותית ועקבית לאורך כל הדרך. ייננים, סוחרים, עיתונאים – כולם שם, כולם במצב רוח טוב, כולם מוכנים לעבור על מספר מרשים של יינות. אלה מועדים חשובים, ללא ספק. ובכל זאת, כבר שנים איני מגיע אליהן.
אין לכך כל קשר ליוהרה, ועוד פחות מכך לזלזול. להפך: אני מעריך את הארגון של האירועים האלה, את המשמעת של הייננים, את סבלנותם של המוזגים ואת הסיבולת של רבות ורבים מעמיתיי, שעוברים בריכוז על שורות של כוסות. אבל בדיוק בכך טמונה הבעיה מבחינתי. איני יכול לטעום מאה ריזלינגים בזה אחר זה כך שבסופו של דבר אהיה בטוח שנהגתי בהגינות כלפי כל אחד ואחד מהם.
עשרים היינות הראשונים, אולי שלושים – כן, זה עדיין עובד. אני ערני, החושים רעננים, ההבדלים ברורים. מריחים, טועמים, משווים. אבל אז משהו מתחיל להשתנות. הארומטיות מתגבשת לדפוסים שחוזרים על עצמם. ההבדלים נעשים עדינים יותר, אך גם קשים יותר לתפיסה. כמובן, עדיין מזהים איכות, חשים במבנה, בחומציות ובמקור. אבל הביטחון, הדיוק בשיפוט – הם נעשים שבריריים יותר.
אחרי הכוס הארבעים, לפעמים מוקדם יותר ולפעמים מאוחר יותר, מופיעה עייפות חרישית שאינה גופנית אלא חושית. החך נעשה אדיש יותר, והאף מתחיל למיין במקום לגלות. ובדיוק ברגע הזה מתחיל האתגר האמיתי של הטעימות האלה: לא לאבד את מה שהיה לנו בתחילת הדרך – את תשומת הלב לכל יין ויין.
נוסף לכך עניין שני, שהוא מכריע מבחינתי. באירועים האלה יורקים. אין דרך אחרת אם רוצים להישאר מרוכזים במידה סבירה. וכמובן, זה מקצועי, אפילו מובן מאליו. כל מי שטועם ברצינות שולט בכך. גם אני. מה שמכונה טעימה רטרונזלית, החזרת הארומות דרך חלל הלוע, פועל באמינות ומאפשר תפיסה מובחנת להפליא.
אבל למרות כל השלמות החושית, זה אינו הכול. יין אינו מתגלה רק בכניסה לחך, ולא רק בארומטיות, אלא גם בהתפתחות שלו, במרקם שלו, במה שנשאר לאחר הבליעה. הרגע שבו היין מגיע לגוף אינו שולי. הוא חלק מהחוויה. בלעדיו חסר משהו – לא הכול, אבל די כדי להיזהר מפסקי דין סופיים.
אני רוחש כבוד רב לעמיתות ולעמיתים שמגיעים להערכות ברורות בתנאים האלה. רבים מהם עושים זאת טוב ממני, באופן מיומן וממושמע יותר. אולי זו גם שאלה של תרגול. אבל אני החלטתי עבור עצמי שאני רוצה להכיר יינות בדרך אחרת. בקבוצות קטנות יותר, עם יותר זמן, עם אפשרות לחזור לאחור, להשאיר כוס בצד ולחזור אליה. וכן, גם עם הבליעה.
אין פירוש הדבר שטעימות גדולות מאבדות מערכן. הן חשובות כאמצעי לקבלת תמונה כללית, כהערכת מצב, כהזדמנות לחוות יינות רבים זה לצד זה. הן מאפשרות השוואה, מפגישות בין אנשים, ומעוררות רעיונות. אבל יש להן גבולות. וכדאי להכיר את הגבולות האלה, גם אם באופן מקצועי מצליחים להסתיר אותם.
העניין אינו לטעון נגד האירועים האלה, אלא בעד מודעות לתנאים שלהם. כי בסופו של דבר מדובר במשהו פשוט מאוד וקשה מאוד בעת ובעונה אחת – לנהוג בהגינות כלפי יין. ולפחות מבחינתי, הדבר אינו מצליח בקצב של מאה כוסות.