לפני כשלושים שנה שתיתי לראשונה יין של Domaine Coche-Dury, ובאותו רגע חוויתי דבר שמעסיק אותי מאוד מאז. זה לא היה ארומה מסוימת, לא פרי ולא ניחוח — כלומר, שום דבר שאפשר לתפוס באופן סביר באמצעות המונחים המקובלים של תיאור יין. זה קרה רק כשהיין כבר היה בפה. טעימות כמעט ברוטלית, יחד עם תחושת פה רוטטת, כמעט מיסטית וסקסית, שדרשה מיד את הלגימה הבאה. המוזר הוא שלא רק לשרדונה הגדולים של היקב הבורגונדי המפורסם היה אותו משהו מסוים, אלא גם ליינות הפשוטים יותר שלו וליינות האליגוטה. כיום אפילו הבקבוקים האלה כמעט בלתי אפשריים לרכישה. אז עדיין יכולתי, לכל הפחות, לטעום את דרכי דרך המגוון ולהיווכח: יש כאן משהו. וככל הנראה אין זה צירוף מקרים.
מאוחר יותר נתקלתי שוב בתופעה הזאת ביינות של Domaine Leroy. שוב בורגון, שוב יינות לבנים גדולים, ושוב מחירים שעדיף שלא נדבר עליהם. לכן התחלתי לחפש הסבר מעשי. בתחילה חשדתי בעץ. שנים רבות לאחר מכן, כשזיהיתי שוב את הרטט המוכר לי כבר בטעימה הראשונה של ריזלינג שיושן בטונלֶה מיקב פון וינינג בדיידסהיים, שוחחתי על כך עם היינולוג שטפן אטמן. הוא הפנה אותי אל בית החביות Damy, שחביותיו מפתחות אופי מודגש במיוחד בזכות איכות העץ והקלייה. זה נשמע לי הגיוני. אולי אותה טעימות מוזרה כלל לא הייתה סוד של הטרואר, אלא תוצאה קונקרטית למדי של יישון בחבית ושל קליית Medium-Plus. במשך זמן מה הייתי מרוצה מההסבר שסיפקתי לעצמי.
עד ששתיתי יין ב-Sattlerhof שבשטיריה, ושוב זה היה שם. אלא שה-Sattlers לא השתמשו בחביות עץ ליין הזה. בכך ירדה התיאוריה היפה שלי לטמיון. משפחת סאטלר חשדה שהסיבה נעוצה דווקא במשך המגע עם התירוש. גם זה נשמע לי הגיוני. אלא שגם ההסבר הזה לא הסביר באופן חד-משמעי את כל שאר היינות שבהם חשתי את אותו הדבר. מאז אני אוסף רמזים. היישון, המגע עם התירוש, השמרים, הרדוקציה, מידת הבשלות של הענבים, עבודת המרתף, ואולי השילוב בין כמה מהגורמים האלה. אחרי שלושה עשורים לא התקדמתי אפילו צעד מכריע אחד. אני מזהה את התופעה באופן אמין למדי ברגע שהיא מופיעה בפה, ובכל זאת איני יכול להסביר ממה היא נוצרת. עבור אדם שמנסה ללא הרף, במסגרת עבודתו, לתרגם יין למילים, זה מתסכל למדי.
מעניין לציין שבינתיים אני פוגש את אותו משהו מסוים לא רק בסטרטוספרה של המחירים. אני מוצא אותו, למשל, ב-Bourgogne Blanc הפשוט של Vincent Girardin, בשני השרדונה הזולים להפליא של J. Neus מאינגלהיים, ולאחרונה גם ביינות הלבנים של Schlumberger-Bernhart במרקגרפלרלנד. זה מוצא חן בעיניי, ולו משום שכך נשלל הסבר אפשרי נוסף: גדולוּת אינה יכולה להיות הסיבה — לפחות לא אותה גדולוּת המוגדרת באמצעות מחיר, מוניטין או כרם מפורסם.
עם זאת, תצפית אחת נותרה לאורך כל השנים האלה יציבה להפליא. אני מוצא את אותו משהו מסוים אך ורק ביינות לבנים. גם היקבים שהוזכרו מייצרים בחלקם יינות אדומים מצוינים. שם אני מחפש אותו לשווא. אולי כאן טמון הרמז המכריע. אולי מדובר בכמה גורמים שמתלכדים רק בתנאים מסוימים. אולי יום אחד אפגוש יינולוג שיסביר לי את כל העניין בשלושה משפטים, ובכך ישים קץ לשלושים שנות החיפוש שלי.
עד אז אצטרך להסתפק בהגדרה בלתי מדעית למדי: אני לא מריח אותו. איני יודע בדיוק כיצד הוא נוצר. אבל ברגע שהיין נמצא בפה, אני מזהה אותו. ומיד רוצה, בצהלה, לשתות את הבקבוק כולו.