(מנפרד קלימק / WELT am SONNTAG)
אני אוסטרי. אני וינאי. ואני הווינאי והאוסטרי היחיד שאינו יודע לגלוש סקי. וגם מעולם לא רצה ללמוד. בוויכוח הנצחי בין הרים לים, אני איש הים. לכן אני נמצא לעיתים רחוקות באלפים. הפעם, אחרי שנים, חזרתי אל הפסגות ואל מסלעות הענק – כדי לשתות יין. בחלק השני של הסדרה יין אלפיני, נחזור בקצרה למקום שבו סיימנו בטור הקודם: לבר היין החדש של מלון סאנדהוף, מקום שיכול רק לשמח חובבי יין. קלמנס רידל, מייסד חברת סחר היין Trinkreif (המתמחה ביינות שהתיישנו), אחראי כאן בין היתר על הרשימה, ויש לו כמה המלצות לאילו יינות, במחירים שבין 50 ל-250 אירו, הוא היה שותה כאן.
אנחנו מתחילים ביין אדום של רוזי והאנס שוסטר מרוסט שבבורגנלנד, מבציר 2024 (בבר ב-52.00 אירו), קובה מרשימה ועסיסית מזנים בלאופרנקיש, סנט לורן וצווייגלט. שפע של דובדבן, מעט קסיס ולא מעט עשבי תיבול אקזוטיים. ריחני, אלגנטי ובעל גוף בינוני נפלא. היין השני הוא כבר יין לבן מבוקש יותר, ה Chablis AC 2022 (75.00 אירו) של Laurent Tribut. קלמנס רידל אומר: "לורן טריבו שייך לשמות השקטים יותר, אך האמינים מאוד, בשבלי." נכון. אמין כאן גם סגנון השבלי הקלאסי, שאבד במשך עשרות שנים בשל ייצור המוני אבסורדי.
בולט ברשימה גם Trebbiano Abruzzo הזול מאוד של Amarotti (68.00 אירו) – אבל התחשק לי יין לבן ישן. ולרידל יש ברשימה Riesling Kellerberg Smaragd משנת 1997, מיקב Knoll שבוואכאו (150.00 אירו), שהגיע הזמן לפתוח אותו בדחיפות. היחס שלי ליינות הסמראגד משנת 1997 מהוואכאו, ובעיקר לאותם יינות מובחרים של יקבים מצוינים, היה תמיד אמביוולנטי. הסיבה: בצעירותם היינות האלה היו פשוט בלתי ניתנים לשתייה: יותר מדי בוטריטיס, ריקבון אציל, שהיה אחראי בעיקר ליבול הענבים של רוב היינות המתוקים, הפך את היינות האלה במשך כמעט 15 שנה לכמעט בלתי נגישים – שמנים מדי, עשירים מדי באלכוהול, וחדגוניים מדי בהופעתם באף ובפה. כבר אז דאג הכורם הווכאויי המפורסם פרנץ קסאבר פיכלר למסור לנו המבקרים, ולי, שכולנו טיפשים שאינם מבינים עד כמה גדולים יהיו היינות האלה עם התבגרותם. והוא צדק.
אנחנו מסיימים את הסיבוב האחרון בלהך עם בורדו לבן יוצא מן הכלל, Smith-Haut-Lafie blanc 2017 (250.00 אירו), קובה מסוביניון, סמיון ופינו גרי. רידל סבור שבעיקר הזנים סמיליון ופינו גרי מעניקים ליין הזה, בקובה, מרחק חשוב מהדומיננטיות של הסוביניון. והוא צודק.
במסעדה בהרים הכרתי יקב בהרים, שלא הייתי כולל כך ברשימה: יקב Garlider של משפחת קרשבאומר בפלדטורנס שליד בולצאנו. כריסטיאן קרשבאומר הבן הסב את היקב, ששטחו ארבעה הקטרים בלבד, לחקלאות אורגנית, ומפיק בעיקר כמה מהזנים האהובים על הגרמנים, בכתב יד ייחודי לחלוטין: קריר, אלגנטי, בעל טיפוסיות זנית עצומה, אך לעולם אינו מחפש את מחיאות הכפיים של היציעים הזולים. Müller-Thurgau 2023 (14.60 אירו), יין שתמיד היה פרחוני מדי לטעמי, מאבד כאן חלק ניכר מטעמו התוקפני לעיתים קרובות, ומבריק באלגנטיות שממתנת את הפרי ומעלה לקדמת הבמה גם את המלחים המינרליים. ואז מופיע בכוס הפרשנות הייחודית לחלוטין של גרלידר לסילבנר (בציר 2023, 16.90 אירו): אגס נאשי, תפוח ירוק קריר, מעט פרי גלעיני, יותר חבוש וגם נגיעה של פטל. ה-Grüner Veltliner 2023 (18.50 אירו) אינו משאיר את הרושם הראשון בכוס לפלפליות ולתיבול, אלא לעוצמה הבורגונדית של הזן: עבור ולטלינר פשוט, זהו יין בעל משקל מפתיע. מסילבנר ומוולטלינר קיימות גם גרסאות "Hautnah", כלומר יינות רזרבה, אך הם זקוקים תחילה לכמה שנים במרתף.
למעשה רציתי להציג עוד כורם גרמני צעיר בשוליים המזרחיים של האלפים, באזור האלפיני הסמוך להר Geschriebenstein. אבל עליו אכתוב בטור נפרד על האזור המאוד מאוד ייחודי הזה.