יין אדום שייך למורשת התרבות העולמית. האם זו יומרה? לא! לא מורשת תרבות עולמית במובן הרשמי, שכן נראה של־UNESCO יש דברים אחרים לעשות מלבד ללגום כוס יין אדום בעלת חשיבות היסטורית. אך כמעט שום מוצר חקלאי אחר אינו מלווה את הציוויליזציה שלנו זמן כה רב, ובמקביל יצר תרבות דומה. הרומאים נושאים באחריות העיקרית לכך: כבר לפני כ־2,000 שנה הם הבחינו בין יין פשוט ליינות גדולים, והכירו גם כרמים, חלקות, מוצא, בציר והתבגרות. היכן שהיו הרומאים, בדרך כלל נותרו גם הגפנים.
גם שניים מהכלים החשובים ביותר בתרבות היין שלנו חייבים את הקריירה שלהם במידה רבה ליין האדום. חבית העץ שפיתחו הקלטים התבססה באימפריה הרומית תחילה כחלופה מעשית יותר לאמפורה; בקבוק הזכוכית היציב של המאה ה־18, יחד עם הפקק, אפשר לבסוף ממד חדש של התבגרות ושל הובלה. יין הפך למשהו שאיננו רק שותים, אלא יכולים להניח במרתף עבור ילדינו. הרעיון שיין אדום גדול, אחרי 30, 50 או אפילו 70 שנה, אינו רק עדיין ראוי לשתייה אלא עשוי להיות יפה יותר משהיה בצעירותו, הוא אחד מהישגיו התרבותיים הגדולים ביותר.
שמונה כאלה בחרתי כאן. כמובן, רשימה כזאת אינה הוגנת. והיא מבצעת חילול קודש שכמעט גובל בפלילים: אין כאן אף יין מבורגון. לא לה רומנה, לא מוסיני, לא שמברטן. במקום זאת מגיע הפינו נואר מבורגנלנד. כי הוא הניכוס התרבותי המוצלח ביותר בתולדות היין
בורג ראוונסבורג – בלאופרנקיש 2024
נתחיל ביין גרמני, ועוד ביין פשוט. גפני הבלאופרנקיש של ראוונסבורג גדלות בזולצפלד שבקראייכגאו, על קרקעות גבס־קויפר אדירות. לזן הענבים יש שם היסטוריה ארוכה להפליא; בלאופרנקיש, או למברגר, אינו שייך רק לאוסטריה ולהונגריה, אלא נמצא כבר מאות שנים גם בדרום־מערב גרמניה.
הבציר 2024 הזה מראה מדוע ביינות אדומים גרמניים לא כדאי לדבר אך ורק על שפאטבורגונדר. בלאופרנקיש יכול להיות כהה, מתובל ועוצמתי, ובכל זאת להחזיק בחומציות שתישא אותו במשך עשרות שנים. אך לזה יש נימה ייחודית: קרירה, גירית באופן מפתיע ועוצמתי, נגיעה של גרפיט, מעט אקליפטוס. לגימה גדולה של יין פשוט לשתייה – כמעט ממכרת.
(מקור רכישה: Hawesko גרמניה)
לה פור דה לאטור 2009
יין שני, שבו המונח הופך בשלב מסוים לחסר משמעות. לה פור דה לאטור אינו עשוי פשוט מענבים שלא היו טובים מספיק עבור הגראן ון של שאטו לאטור, אלא בעיקר מחלקות ומאזורי שוליים השייכים לאחוזה, בתוך האנקלוז המפורסם. לכך מצטרף שב־2009 חוותה בורדו את אחד מבציריה המודרניים הגדולים: הרבה שמש, ענבים בשלים לחלוטין, ריכוז עצום ובכל זאת די רעננות. אצל לאטור אפילו הגראן ון יצא מונומנטלי – ולה פור נהנה מאותה שנה יוצאת דופן.
הבלנד מורכב מכ־65 אחוז קברנה סוביניון, 32 אחוז מרלו, וכן כמויות קטנות של פטי ורדו וקברנה פרנק. זהו שיעור מרלו גבוה משמעותית מזה שבגראן ון, והוא מסביר חלק מהקסם שלו: דומדמנית שחורה, אוכמן ודובדבן, ולצדם נגיעה של גרפיט, טבק, עץ ארז ומעט מנטה. ליין יש גוף עצום, אך אין בו כבדות; לאחר 17 שנים, הטאנין, הפרי והתבלינים של התבגרות בבקבוק מתחילים להתחבר זה לזה באורח נפלא.
שאטו לפלר 2009
ארבעה וחצי הקטרים טובים של פומרול, ויין שכבר מזמן נמנה עם יינות בורדו המבוקשים ביותר בכלל. לפלר אינו פומרול טיפוסי. השיעור הגבוה באופן יוצא דופן של קברנה פרנק – המכונה בבורדלה גם בושה – מעניק לו את אותה חומרה, תיבול ומבנה אנכי המבדילים אותו מיינות המרלו השופעים יותר שבסביבתו. בבציר 2009 הבלנד מורכב בקירוב ממחצית קברנה פרנק ומחצית מרלו.
וב־2009 בורדו הייתה במסך רחב. הרבה שמש, פרי בשל, ריכוז. לפלר מבצע כאן את הטריק האמנותי של מניעת הפיכת השפע לכבדות. פטל, פירות יער כהים, גם סיגליות, ליקריץ, אדמת יער ותבלינים; צפיפות עצומה, אך טאנין עדין ביותר. יין שנדיר כבר בשל הייצור הזעיר שלו, אך גדולתו האמיתית אינה קשורה כלל לנדירותו.
(מקור רכישה: KATE & KON אוסטריה)
ג'וזפה מסקרלו אֶה פִילְיוֹ – בארולו מונפריבאטו 2006
אם יש ניגוד ליין אדום מנופח, הרי שהוא נמצא בקסטיליונה פאלטו. משפחת מסקרלו מייצרת יין כבר יותר מ־150 שנה, וב־1904 רכשה את חלקותיה הראשונות במונפריבאטו. כיום הכרם הזה קשור ללא הפרד לשם המשפחה. היין עשוי כמובן מנביולו, הזן שמראה באמצעות חומציות, טאנין ואריכות ימים, שצבע מעט בהיר יותר ביין אדום הוא אמת מידה פרימיטיבית למדי.
2006 הוא בציר נפלא לכך: מובנה, מוצק ובעל יכולת התבגרות. דובדבן אדום, לא מעט ורדים, תבלינים, גרפיט, אבן וטאנין עוצמתי. בינתיים כל זה מתחיל להתאחד. הפרי עדיין שם, אך השנים הולידו את אותם ניחוחות נוספים שבגללם אנו מיישנים נביולו זמן כה רב: אדמה, פרחים מיובשים, עשבי תיבול והתערובת שכמעט אי אפשר להסביר, של עדינות וחומרה.
בארולו יכול להצטייר במשך שנים כאילו אינו רוצה לדבר איתנו. ואז, בשלב מסוים, הוא פותח את הדלת. ומכניס אותנו פנימה. מונפריבאטו 2006 עומד כעת מאחורי הדלת הזאת, מזמין להיכנס.
(מקור רכישה: Trinkreif אוסטריה)
הייץ סלר – קברנה סוביניון מרת'ה'ס ויניארד 2005
לקברנה הקליפורני יש פנים רבות. מרת'ה'ס ויניארד של הייץ הוא אחד מאלה שכבר הבינו את אירופה, עוד לפני שאירופה הייתה מוכנה לקחת את נאפה ברצינות. היין מגיע מאוקוויל והוא קברנה סוביניון שההיסטוריה שלו בהייץ מגיעה עד שנות ה־60. הוא התפרסם גם בזכות ניחוח שכמעט אי אפשר לשכוח בטעימה עיוורת: אקליפטוס ומנטה לצד קסיס, פרי כהה ועץ ארז.
2005 הייתה שנה קרירה יחסית, עם בציר מאוחר. כיום היין מציג ארומטיות, טאנין בעל גרגיר עדין, פרופורציות טובות ומראה כמעט אירופי, בלי להתכחש למוצאו מנאפה. נאפה אינה חייבת להיות מתוקה, חמה ורחבה. למרת'ה'ס ויניארד יש את השילוב הנדיר של בשלות קליפורנית וחומרה קלאסית.
אחרי יותר מעשרים שנה הפרי מתחיל לסגת ומאפשר למה שבגללו אנו מיישנים קברנה מלכתחילה להופיע: עשבי תיבול, אדמה, טבק, ארז, מנטה. וגם גלגוליו לאורך הזמן.
(מקור רכישה: Ungerwein גרמניה)
מ. שאפוטייה – ארמיטאז' לה פ빌ון 2004
מאה אחוז סירה, מחלקה יחידה בת כארבעה הקטרים בערך, בלה בסאר שבגבעת ארמיטאז'. הגפנים של לה פבילון בנות בחלקן כמעט 100 שנה ומשתרשות מעל גרניט. בציר ידני, הפרדה מלאה של השדרות, שהייה ממושכת על הקליפות ולאחר מכן יישון בעץ במשך כשנה וחצי. זה נשמע כמו דף נתונים טכני. בכוס הוא מסביר את אחת מצורות היסוד הגדולות של הסירה.
2004 לא הייתה שנה מונומנטלית בצפון הרון. בדיוק מה שהופך את הפבילון למעניין. הבצירים הגדולים של היין הזה בנויים לעשרות שנים; 2004 מציג אותו אלגנטי ופחות מסיבי. עשן, פירות יער כהים, פטל, זפת, ליקריץ, ובהמשך טבק וקקאו – אך הכול בלי המתיקות והרוחב שסירה מקבלת לפעמים באזורים חמים יותר. וזהו יין שמעורר חשק עצום ליינות בשלים.
(מקור רכישה: Trinkreif אוסטריה)
שלוס הלבורן – פינו נואר 2002
וכעת לחילול הקודש שהובטח. אם ברשימה של שמונה יינות אדומים אין יין מבורגון, חייבת להיות לכך סיבה טובה לעזאזל. שמה הוא שלוס הלבורן 2002. בווייטמנסהוף, כרם גדול ורציף בקרבת הטירה, סמוך לגבול המדינה האוסטרי עם הונגריה, נטועים קלונים ותיקים של פינו נואר שמקורם בבורגון. חלוקי נחל אדומים ומשקעי גיר משולבים יוצרים קרקע שבה פינו נואר כנראה אינו טורח לבדוק את תעודת הלידה הצרפתית שלו.
בציר 2002 נמנה בעיניי עם הפינו נוארים הטובים ביותר שנעשו אי פעם מחוץ לבורגון. ובדיוק משום כך הוא שייך לרשימה הזאת: לא כתחליף לבורגון, אלא כטיעון נגד התפיסה שזני ענבים גדולים הם רכושו של המוצא המפורסם ביותר שלהם. הלבורן לקחה פינו נואר ותרגמה אותו לבורגנלנד. התוצאה מציעה עדינות, תיבול קריר, עומק ואותה שקיפות ייחודית שבזכותה פינו נואר הוא אחד מזני הענבים הקשים והמרתקים ביותר בכלל.
ניכוס תרבותי? בהחלט. אך מהסוג שתרבות היין חיה ממנו כבר אלפי שנים.
(מקור רכישה: WeinArt גרמניה)
שאטו לינץ'־באז' 1989
ולסיום, פויאק ויין שגורם לשיטת הסיווג של 1855 להיראות מעט מגוחכת. לינץ'־באז' הוא באופן רשמי קרו חמישי, כלומר יין מדרגה חמישית. לבציר 1989 לא אכפת מזה. הוא נמנה עם הבצירים המפורסמים ביותר של האחוזה. קסיס, דובדבן שחור, גרפיט, עשן, עץ ארז, עור וקופסת סיגרים: כל אוצר המילים של פויאק הישן יכול להופיע כאן פעם נוספת.
קברנה סוביניון מוביל את בלנד בורדו הקלאסי, בליווי מרלו, קברנה פרנק ופטי ורדו. 1989 הולידה ריכוז וטאנין עצומים, אך גם את אותו גוף שאינו רק שורד יותר משלושה עשורים של התבגרות בבקבוק, אלא זקוק להם. כיום הפרי הכהה והעוצמה עדיין פוגשים את ניחוחות ההתבגרות השלישוניים של קברנה גדול ובשל. היין אינו מעניין למרות 37 שנותיו. הוא מעניין בזכות 37 השנים האלה.
(מקור רכישה: Ungerwein גרמניה)
היין האדום העניק לנו אולי את הרעיון המטורף ביותר בכל תרבות היין: לקנות משהו שאיננו שותים מיד בכוונה. אנו מניחים אותו בצד. מחכים עשר שנים. עשרים. שלושים.
ובשלב מסוים אנו שולפים את הפקק ולא שותים רק יין. אנו שותים זמן. אנו שותים חיים וחולפות.