(מנפרד קלימק / תמונה מונפשת: runwayml)
(מתחת למאמר זה תמצאו קישור לדיוקן של אדי ורנר באתר KALK & KEGEL מאת יואכים היידרסדורף)
אדי ורנר חגג 90 ב-11 במרץ. יחד איתו נחשפת צורה של אירוח שהפכה כיום לנדירה יותר: הפטרון מהאסכולה הישנה. אדם שאינו מנחה, אלא קובע. שאינו מלווה, אלא מטביע חותם. ושאינו רק מנהל את בתי העסק שלו, אלא חורט בהם את אופיו.
ורנר עיצב את ארלברג במשך עשרות שנים. תחת הנהגתו, מהוספיץ ומאוחר יותר מהוספיץ אלם נוצר יותר מעסק מלונאי – נוצר מקום של בימוי. יוקרה, חברה, יין, בידור: הכול בו-זמנית, הכול בנחישות. מי שהתארח כאן לא היה פשוט אורח, אלא חלק מדרמה שנקבעה בבירור על ידי בעל הבית.
הביוגרפיה ידועה: מנער מעלית לפטרון, דרך תחנות בבאד גאסטיין, בוונציה ובלוזאן, ובהמשך פעילות בינלאומית, ואז חזרה לארלברג, שם קיבל ב-1964 יחד עם אשתו גרדה את האחריות על הוספיץ. זהו סיפור העלייה הקלאסי של התקופה שלאחר המלחמה – אלא שוורנר חי אותו באופן גלוי מאוד.
תפיסת האירוח שלו הייתה חד-משמעית: נוכחות, קרבה, השפעה. ורנר לא היה אדם שנמנע מנוכחות. הוא התיישב ליד שולחנות, פנה ישירות לאורחים, התערב – גם בכוס. המוטו הידוע שלו, לזרוק כסף מבעד לחלון כדי שיחזור דרך הדלת, היה פחות אמרה ויותר שיטה. נדיבות כאסטרטגיה, קסם ככלי, יין כמנוף.
צורת הנהגה זו הייתה יעילה, אך גם היררכית בבירור. הפטרון החליט. השאר פעלו בהתאם. העובדה שהמודל הזה עבד נבעה מהתקופה – ומוורנר עצמו. כיום היינו כנראה מביטים בו בעין ביקורתית יותר.
שני דברים עיצבו במיוחד את פועלו: אחוות סנט כריסטוף והיין.
האחווה, ארגון צדקה בעל היסטוריה ארוכה, הורחבה בעזרתו למוסד בעל חשיבות. יותר מ-20 מיליון אירו של סיוע למשפחות מדברים בעד עצמם. כאן מתגלה צד אחר של המערכת הזו: מובנה, ארוך טווח, יעיל – וצדקתי.
אצל היין, לעומת זאת, היה מדובר ביותר מאיכות. ורנר הבין כבר בשלב מוקדם שיין הוא גם בימוי. בסוף שנות ה-70 הוא החל לאסוף יינות בורדו – בתחילה מול התנגדות, ובהמשך בהצלחה הולכת וגוברת. בקבוקי ענק הפכו לסימן ההיכר. לא רק משום שהם מתיישנים טוב יותר, אלא משום שהם יוצרים רושם.
כיום האוסף כולל כ-3,500 פורמטים גדולים (!) בנפח של עד 27 ליטר, רובם מבורדו. שבל בלאן, לאטור, מרגו, איקם – שמות שאינם מייצגים רק יין, אלא מערכת של престיז'. ורנר לא המציא את המערכת הזו, אך יישם אותה בעקביות בארלברג.
״עולם היין״ שנפתח לפני שלוש שנים ממשיך את ההיגיון הזה – רק בקנה מידה גדול יותר. הדרך מובילה מטה, לא מעלה. מגלשה, קירות צילום, בימוי. ״כיפת היין״ היא נקודת השיא: חלל שהוא פחות מרתף ויותר במה. מאות בקבוקי ענק, תאורה, אדריכלות, שולחן מרכזי. אפשר למצוא את זה מרשים. או מוגזם בבימויו. שתי האפשרויות מתקבלות על הדעת.
כאן היין אינו מוסתר, אלא מוצג. ובאופן שגורם לו להשפיע.
צורת ההתייחסות הזו ליין תואמת תקופה שבה הגודל היה ערך בפני עצמו. כיום חל שינוי. מקור, דיוק וריסון הפכו חשובים יותר ממחווה ומנפח. מנקודת מבט זו, הפולחן סביב בקבוקי הבורדו הגדולים נראה כמעט כאנטיתזה להווה.
ובכל זאת: המערכת של ורנר עבדה. במשך עשרות שנים. היא שימרה את קהל האורחים, ייצרה מחזורי הכנסות ומיצבה את ארלברג בזירה הבינלאומית. היא הפכה את היין לנגיש עבור אנשים רבים – גם אם בצורה שעוצבה במידה רבה על ידי מעמד ובימוי. ורנר עצמו עדיין נוכח עד היום, גם ללא תפקיד תפעולי. דמות שנשארה, בעוד הענף השתנה.
אפשר לראות בו גרנד-סניור. או בנציג האחרון של מודל שכמעט אינו נוצר עוד כיום. סביר להניח שהוא גם וגם. מפעל חייו ראוי להכרה. אך הוא מספר גם על תקופה שכבר אינה לגמרי התקופה שלנו.