(קלוד אוגוסט / צילום: יריד דיסלדורף / תמונה מונפשת: runwayml)
בעולם היין קיים רפלקס משונה: בקושי משהו נקלע ללחץ, אנשים מתחילים לתרגל את שיר הפרידה. זה נכון לגבי זני ענבים, לגבי אזורים – וכעת גם לגבי תערוכות. מזה זמן מה אני שומע שוב ושוב את הנימה הזאת כששמו של ProWein עולה. יקר מדי. גרמני מדי. ריק מדי באולמות מסוימים. מעט מדי זוהר בהשוואה לפריז. כנראה שכל זה נכון. ובכל זאת, ביום שני הבא אעלה על מטוס שייקח אותי מורונה לדיסלדורף.
לא משום שאני מאמין ששם יוכרע עתידו של היין. אלא משום שה ProWein היא בדיוק עכשיו מקום שצריך להופיע בו.
אני עורך דין, לא רומנטיקן. אבל פגשתי בחיי מספיק כורמים ושתיתי די והותר יינות כדי לדעת: גידול יין אינו עסק כמו כל עסק אחר. זהו מקצוע עם זיכרון. עם דורות. עם גפנים שחיות יותר מבעליהן.
ובדיוק משום כך גם ירידי יין אינם רק שווקים. הם התכנסויות של בני מקצוע, שחייבים לוודא עם עצמם שהם עדיין קיימים.
פרווין הייתה פעם ניצחון של עולם היין האירופי. בשנות התשעים, כאשר תנופת היין צברה תאוצה, כורמים מכל האזורים נהרו לדיסלדורף. סוחרים מאמריקה, סומלייה מטוקיו, עיתונאים מלונדון – כולם נפגשו שם בין כוסות טעימה וכלי יריקה, כאילו היה זה דאבוס של מיץ הענבים.
כיום האווירה שונה. היין נתון ללחץ, מוסרי וכלכלי כאחד. העולם שותה בזהירות רבה יותר, ויש שאינם שותים כלל. במקביל, התחרות נעשית קשה יותר, השווקים מורכבים יותר והלוגיסטיקה יקרה יותר. ופתאום יריד כמו זה שבדיסלדורף כבר אינו נראה כדבר מובן מאליו, אלא כמוסד שצריך להצדיק את עצמו.
אני מבין את הספקנות הזאת. אבל אני גם רואה בה קוצר ראייה. שכן היין הוא טכנולוגיה תרבותית. ותרבויות נעלמות רק לעיתים רחוקות משום שהן גרועות – הן נעלמות כאשר נציגיהן מפסיקים להאמין בהן. לכן אני טס לדיסלדורף. לא כדי לראות כל אולם. לא כדי למזוג לעצמי 500 ריזלינגים. אלא כדי לעשות את מה שצריך לעשות בעתות משבר: להפגין נוכחות.
זהו פרדוקס משונה בענף שלנו. כורמים אוהבים לדבר על קהילה, על מסורת, על מקור. אבל ברגע שיריד מתערער, רבים לפתע מחשבים כמו בנקאי השקעות: היכן אקבל תשואה טובה יותר על ההשקעה? היכן הבמה הגדולה יותר? היכן רובע המסעדות היפה יותר? מבחינה כלכלית זה אולי הגיוני. אך היין מעולם לא היה רק כלכלה. פרווין אולי כבר אינה המקום הזוהר ביותר בענף. אבל היא עדיין נקודת מפגש של עולם היין האירופי. מקום שבו כורמים גרמנים, אוסטרים, צרפתים, איטלקים וספרדים לא רק מוכרים את תוצרתם, אלא גם נפגשים.
אני מכיר כורמים צעירים מדרום טירול, מוואכאו ומז'ורה, שנפגשו שם לראשונה. הקשבתי שם ליבואנים מקנדה שגילו לפתע יקב קטן מבורגנלנד (Gut Oggau). וראיתי שני כורמים ותיקים מהמוזל ומהרון משוחחים על סילבנר פרנקוני, כאילו מדובר בשאלה של פילוסופיית העולם – הרי אכן כך היה!
דברים כאלה אינם קורים באינטרנט. הם קורים במקום שבו אנשים מביטים זה בזה, מרימים כוס ואומרים: תטעם את זה.
אולי, לא – בוודאות, זו בדיוק הסיבה לכך שאני טס למרות כל הספקות. משום שענף שמנהל כעת דיון על עתידו זקוק למקומות שבהם יוכל להיפגש פיזית. פריז אולי יפה יותר. האוכל טוב יותר. המלונות זולים יותר. אבל דיסלדורף היא – לפחות לכמה ימים בחודש מרץ – עדיין מקום שבו אפשר לראות אם היין האירופי עדיין עומד מאוחד.
ואם אהיה כן: בזמנים כאלה לא נוסעים רק אל המנצחים. אתה אדם. שותה יין. וסולידרי!