(מנפרד קלימק)
המרקגרפלרלנד, ארץ של פונדקים וגבעות מתונות המשתפלות לעבר היער השחור, הוא אזור שבמשך זמן רב התעלמו ממנו בחריצות בענף היין הגרמני – גם ובעיקר (בושה לי) אני. אולי משום שאינו מטפח מיתוס גדול. אולי גם משום שגדל בו זן ענבים ששמו מעורר בערך אותה מידה של אירוטיות כמו סניף של בנק חיסכון זמן קצר לפני סגירתו: גוטֶדֶל. כבר המילה עצמה נשמעת כמו הליכון, כמו פארק מרפא, כמו בקבוק במלון לגיל השלישי.
אלא שדווקא בזן הזה טמונה מודרניות שכבר זוהתה, וכעת היא עשויה – ואף חייבת – להפוך למדהימה.
כי ה Chasselas, כפי שהגוטדל נקרא בעולם דובר הצרפתית, וכפי שייננים רבים כאן מציבים אותו בצדק על התוויות במקום השם גוטדל, ניחן בתכונות שפתאום שוב נראות מעניינות מאוד: מעט אלכוהול, חומציות מתונה, קלות שתייה עצומה ובכל זאת עוצמה בכל לגימה. לא חבילת שרירים בנאלית, לא עומס ארומטי. אלא גפן שצועדת יותר משהיא צועדת במארש. דווקא צרכנים צעירים יותר, שהולכים ומתרחקים מהיצע-היתר המתיש של יינות כבדי אלכוהול, מוכווני עץ באכזריות או פירותיים עד להיפרטרופיה, עשויים לגלות בו פתאום משהו שבעולם היין היה חסר לעיתים קרובות לאחרונה: טבעיות של גדולה שקטה. המרקגרפלרלנד מתחיל להיות מרתק בדיוק במקום שבו הוא מפסיק להסתיר את חולשתו כביכול. כי חאסלאס לעולם לא יהיה ריזלינג. לעולם לא סוביניון בלאן. ובדיוק משום כך עשויה להיווצר ממנו זהות חדשה מענבים עתיקים.
מעניין להביט בהקשר הזה אל הקצה האחר של המרחב דובר הגרמנית: אל בורגנלנד, על גבול הונגריה – ואל ההקבלות המדהימות. גם שם פועלים הייננים כבר שנים כדי להוציא זנים אופייניים לאזור מתוך הצל הפרובינציאלי שלהם. בלאופרנקיש, למשל, נחשב במשך זמן רב לאירופי מזרחי כפרי, בעל בעיות חומציות וקשיחות איכרית. כיום יוצרים ממנו כמה מיינות האדומים המרתקים ביותר באירופה. ואפילו גרונר ולטלינר, שנטוע בבורגנלנד לעיתים רחוקות יותר, אך זהו גם אזור מוצאו של הזן, מקבל שם לפתע משמעות אחרת: פחות ביורוקרטיית DAC, פחות פולקלור פלפלוני, יותר מהות.
לשני האזורים יש מכנה משותף עקרוני: הם שוכנים בשוליים האקלימיים (אך הדומים) והתרבותיים המרוחקים ביותר של המרחב דובר הגרמנית, ונאלצו במשך זמן רב להיאבק בדעה הקדומה שאינם שייכים אליו לגמרי. המרקגרפלרלנד, על הגוון הבורגונדי החם והלבבי שלו ועל קרבתו לשווייץ ולאלזס. בורגנלנד, על החום הפאנוני שלו ועל הקשר בן מאות השנים להונגריה.
דווקא משום כך שני האזורים נראים כיום מודרניים להפליא.
כי עתיד גידול הגפנים כנראה לא ייקבע במקום שבו הכול נראה מתוקנן ומושלם. אלא במקום שבו הורשו הייחודיות להישאר. במרקגרפלרלנד מרגישים זאת כיום בבירור. בעיקר אצל דור צעיר יותר של ייננים, שאינם מנהלים עוד את החאסלאס כשריד מסורתי, אלא מבינים אותו כהזדמנות. הזן דורש דיוק עצום. יבול גבוה מדי והוא הופך לחסר חשיבות. טכנולוגיית מרתף מוגזמת מדי והוא מאבד כל מתח. אך כאשר הוא מצליח, מתקבלים יינות בעלי תערובת ייחודית של מליחות, עשבוניות ואנרגיה מפתיעה.
במקביל, גם הפינו נואר של האזור חווה התפתחות יוצאת דופן. למעשה, בורגון עוברת כיום דרך באדן כמו קו בלתי נראה. לא כחיקוי, אלא כרעיון של עדינות, חירות ומקור.
הדבר ניכר גם בקייזרשטול, שם שתיתי אצל Franz Keller ואצל Bernhard Huber יינות שבדיוקם ובמתח הפנימי שלהם חורגים בהרבה ממה שצרכנים בינלאומיים רבים עדיין מקשרים עם יין גרמני. Friedrich Keller ו-Julian Huber משתייכים זה מכבר לאותה קבוצה קטנה של ייננים גרמנים שהבינו שגדולה אינה נוצרת מבשלות-יתר או ממיצוי, אלא מאיזון, מרקם ומקור.
בעיקר הפינו נוארים הגיעו בינתיים לרמה שלפני עשרים שנה כמעט אי אפשר היה לדמיין בגרמניה. לא עוד הישגי כוח ריבתיים, לא מסכות עץ, לא בינלאומיות מתקתקה. אלא עומק קריר, טאנינים מלוטשים ודיוק יוצא דופן.
ובדיוק כאן מתחיל גם הסיפור האמיתי של המסע הזה.
כי המרקגרפלרלנד הרי אינו מסתיים בגבול. מבחינה תרבותית ואקלימית הוא ממשיך אל תוך אלזס. שם, בין גיר, הרי הווז' ומישור הריין, נוצרים כיום גם כמה מהיינות המעניינים ביותר באירופה. יינות שנשענים פחות על יוקרה ורעשנות, ויותר על מקור, מתח וזרימה בשתייה.
בשבועות הקרובים, מאמצע יוני, תתפרסם ב WELT am SONNTAG סדרת דפוס בת ארבעה חלקים על יינות ויקבים יוצאי דופן באזור הזה – ובהם Blankenhorn, Brenneisen, Leon Boesch, Rieger, Schlumberger-Bernardt ו-Ziereisen. מסע לאורך אותה רצועה אירופית צרה שבין היער השחור, הריין והווז', שבה היין נעשה כיום מרתק מאוד. וגם צעיר!