גן העדן של פיוויס: וויילס רוצה יין. האם יין רוצה את וויילס?

(מאת הנרי קראוהרסט – UK / מערכת / תמונה מונפשת: New South Wales Wines – Runwayml)

וויילס? זהו אותו חלק בבריטניה שהוענק לנסיך ויילס מבית המלוכה, כדי שהוולשים ישאירו את הרמחים והחרבות שלהם במרתף. זה עבד היטב (מלבד שביתת עובדי המכרות בתחילת שנות ה־80). והם הורשו גם לשמור על שמות המקומות והכפרים שלהם, בעלי האופי הקלטי, כמו “Llanfairpwllgwyngyllgogerychwyrndrobwllllantysiliogogogoch” – מה שאמור להספיק כדי להרתיע אנשים מלבקר בחלק הזה (היפה למדי) של הממלכה. כי הוולשים אוהבים שקט – אנשים כמונו רק מצלמים המון תמונות בסמארטפון ומפריעים. ואז יש כאן גם יין. יין בוויילס, ליתר דיוק ב־“New South Wales”. זה אפשרי? ועוד איך! מאז שינויי האקלים אפילו יותר: יותר שמש, פחות גשם – וחורפים מתונים בהשפעת זרם הגולף.

התפתחות גידול הגפנים הוולשי הנוכחי היא סיפור בן 50 שנה בקושי. לכן אפשר לחשוב שוויילס ויין מעולם לא ניהלו מערכת יחסים קרובה באמת. אבל זה לא נכון: זו יותר מערכת יחסים של און־אוף – עם הפסקות.

הרומאים, מי עוד, נוטעים גם כאן את הגפנים המיובאות שלהם – כי החיילים שלהם היו המכורים של התקופה הקיסרית, הקיסרית־הקיסרית והאוגוסטיאנית.
הוויקינגים נוחתים – ומסתבר שמוצאים את היין מיותר למדי.
לאחר קרב הייסטינגס, הצרפתים מביאים ידע מקצועי לוויילס – גידול הגפנים חווה “פריחה” שנייה. עם זאת, תחת כיבוש, שהולך ומאבד בהדרגה את החשק לגדל גפנים באקלים הלח.
ואז מגיע הנרי השמיני, מלאים את וויילס כמחוז – ושוב מסיים את פרק גידול הגפנים. היינות בוויילס, שנשתו כמובן רק בידי האצולה והכנסייה, מגיעים לאחר מכן במשך מאות שנים מצרפת או מפורטוגל. גידול הגפנים שורד – בעיקר לצריכה עצמית ולצורכי הכפר – רק בחלקות מעטות.

ואז: מאז שנות ה־60 וה־70 גדל שוב יותר יין בוויילס. בעקשנות, ללא רעש, ובהתמדה וולשית מתריסה במידה מסוימת. כיום קיימת סצנה יציבה של יקבים שזוכים בקביעות בפרסים – דבר שבארץ עם מעט יותר גשם מהמקובל באזורי גידול יין יכול להיחשב כמעט להישג ספורטיבי.

כי האקלים הוא, נאמר: מעצב אופי – גם אם הוא נעשה ידידותי יותר ויותר ומזכיר את אזור שמפאן, כפי שהיה שם עוד בשנות ה־70. כלומר אטלנטי: אור השמש מגיע יותר כאורח, ורק בחודשים המועילים לגידול הגפנים – אבל גם זה משהו. אך כמובן שזה לא בדיוק בית גידול טבעי לפנטזיות יין ים־תיכוניות

לכן גם כאן לא נוטעים חלומות של Cabernet-Sauvignon, אלא Solaris, Rondo, Bacchus, Regent. מבשילות מוקדם, עמידות, פרגמטיות. זני ענבים שיכולים לעבוד גם מתחת למטרייה.

ומתוך תנאי הפתיחה האלה, שנשמעים מפוכחים למדי, נוצרים יינות מגוונים להפליא:

יינות מבעבעים – לעיתים קרובות מ־Seyval Blanc, זן ענבים שאיש במקומות אחרים לא מכיר.
יינות לבנים שקטים – שבהם Solaris מסוגל ליותר ממה שהשם מרמז.
יינות אדומים שקטים – Rondo מספק את התוצאות היציבות ביותר. אבל זה לא בדיוק הקטע כאן.
ואפילו יינות מחוזקים מ־Regent, כי כאן לא חוששים לנסות שיטות שונות.

ההבדל האמיתי מאנגליה טמון בצורת החשיבה. אנגליה אוהבת להביט לכיוון שמפאן ולשאול: “האם גם אנחנו יכולים לעשות את זה?” וויילס שואלת יותר: “מה אפשר לעשות כאן – אבל בבקשה בלי דרמה?”

פחות חיקוי, יותר התאמה. פחות תסריט של יוקרה, יותר מציאות אזורית. התערבות מינימלית, זנים מתאימים, ציפיות מציאותיות. כמעט מעורר אהדה בחוסר הלהיטות שלו.

יקבים רבים שמים דגש רב על הכנסת אורחים: מלונות כרמים, טעימות עם נוף, חדרים בין הגפנים. בהתחלה זה נשמע כמו רומנטיקה של סוף שבוע – אבל בראש ובראשונה מדובר בהיגיון כלכלי. כי היין לבדו עדיין לא מכסה את כל מה שהוא עולה – וסביר להניח שעוד זמן רב לא יוכל לשאת את הכול.

דוגמה מוצלחת לגידול גפנים וולשי היא Jabajak: מסעדה, מקום לינה, יינות משלהם. היין המבעבע Rosé שלהם קיבל דירוג של 91 נקודות מ־WineGB. רוזה וולשי שלוקחים ברצינות – לפני שלושים שנה היו חושבים שזה קטע של מונטי פייתון.

יקבים נוספים:

Velfrey – שתי שנות בציר רצופות עם מדליית ארד ב־WineGB על היין המבעבע שלהם. בבריטניה קוראים לזה “consistency”, מה שכאן נשמע כמעט כמו אות אבירות.
Vale Vineyard – זכה עם Rondo 2023 בפרס ל“יין האדום האלטרנטיבי” הטוב ביותר. וגבר על התחרות האנגלית. אפשר לדמיין וולשים צוחקים. סוף סוף הביסו את הבריטים. ועוד עם יין אדום!

מה שבולט הוא: אף שמוגשים לתחרויות הבריטיות פחות יינות באופן משמעותי מאשר באנגליה, שיעור היינות הוולשיים המצטיינים גבוה להפליא. לכן נראה שאיכות כאן אינה תאונה. אבל מה שחסר הוא: חשיפה.

כי יין אנגלי מקבל כותרות, משקיעים ותשומת לב. וויילס, לעומת זאת, מקבלת בעיקר תיירות יין. הענף תלוי במידה רבה באירוח ובמסעות יין. כשהתיירות פורחת, גם גידול הגפנים צומח. כשלא, הם יצטרכו כאן בעתיד אפילו יותר הומור טוב.

לכן השאלה הגדולה כבר אינה: האם הכורמים בוויילס יכולים לייצר יין סביר וגם יין טוב? על כך כבר עונים הדירוגים של WineGB ושל Decanter לאורך כמה שנות בציר. השאלה היא: האם אזור יכול לבסס את עצמו לאורך זמן בגידול יין, כשהוא יוצא למסע עולמי עם תקציב שיווק קטן בלבד?

קדימה ולמעלה – במגפי גומי. 🍷