(קלוד אוגוסט / מנפרד קלימק – מערכת / צילום: יריד דיסלדורף)
זה מתחיל במספר שנראה בעולם היין כמו אות מבשר רעות, אך לא בהכרח חייב להיות כזה: בין 2023 ל-2026 הצטמצמה פרוויין מ-13 אולמות ל-7. ואפילו שבעת האולמות הללו כבר אינם נראים כפי שנראו בעבר – שניים מהם מאוכלסים כיום במשקאות חריפים. יריד היין הגדול בעולם, כך נהגו לכנותו עד לפני שנים ספורות, הפך כיום לקטן יותר באופן הניכר לעין. גם זרם המבקרים השנה היה מוגבל. לא צפיפות, לא דחיפות ונדחפים, לא עוד התחושה שאתה חלק מיריד ענק ממדים.
ובכל זאת. אולי דווקא כאן מתחיל סיפור חדש.
מי שעבר באולמות חש במהרה: היעדר ההמון אינו ריקנות, אלא מרחב. מרחב לשיחות. למבטים שאינם חייבים להמשיך הלאה מיד. למה שהיין תמיד היה למעשה – מפגש.
לראשונה מזה שנים, גם אצל כורמים ואיגודים גדולים לא הצטופפו עוד המוני אנשים. נכנסתי לשיחה בלי להיאלץ לעמוד בתור – בלי להמתין. יכולתי לשאול שאלות – וקיבלתי תשובות לא בקבוצה, אלא כאדם יחיד, תשובות שחורגות מעבר לרפרטואר המקובל. זה לא עסק רק בבצירים ובנקודות, אלא בהחלטות, בספקות, בכיוונים. ביין. ביין, ביין, ביין. בלי להתלונן על התנאים בוודאי הלא נעימים של הענף.
פתאום קרה לי דבר שכבר זמן רב לא חוויתי ביריד הזה: היה לי זמן. זמן לעצור. זמן להקשיב. זמן לשאול שאלות נוספות. זמן ליצור קשרים שהיו יותר מלחיצת יד מהירה.
הוחלפו כתובות דוא״ל – לא כפורמליות, אלא כהזמנה. והתצפית המדהימה: תשובות הגיעו. לעיתים קרובות בתוך 24 שעות. כורמים ששבים להקדיש זמן. לסוחרים, למסעדנים – ויותר ויותר גם ללקוחות קצה מתעניינים, שחשים בפתיחות החדשה הזו ויודעים להעריך אותה.
זו הייתה פרוויין אחרת. רגועה יותר. ממוקדת יותר.
היינו יותר בינינו לבין עצמנו. ודווקא הדבר הזה פתח דלתות חדשות. שיחות עם אנשים שבשנים הקודמות לא היינו פוגשים לעולם, כי הזרם פשוט היה סוחף אותם הלאה. השנה נשארו במקום. נפגשו. דיברו זמן רב יותר.
וכן – גם זה חלק מהאמת: ה״אלמפטריב״ הידוע לשמצה, המחזה הערבִי, לעיתים מתנדנד, של הענף, נראה מרוסן במידה ניכרת. פחות רעש, פחות פוזה, פחות הצגה עצמית. ובתמורה יותר תוכן. פרוויין אולי מאבדת מגודלה. אבל היא מרוויחה בקרבה.
זה עתידה: לא עוד יריד עבור המחווה הגדולה, אלא עבור מי שלוקחים את היין ברצינות אמיתית. עבור כורמים שרוצים לספר. עבור סוחרים שיודעים להקשיב. עבור מסעדנים שמחפשים. ועבור חובבי יין שרוצים להבין מה יש להם בכוס. גלולה מרה: כורמים קטנים רבים, שכבר לא יכלו להרשות לעצמם את פרוויין, נשארו בחוץ. וגם כורמים זרים רבים, שכנראה הפיקה עבורם פרוויין מעט מדי בשנים האחרונות. ייתכן שתקופת האולמות הצפופים עד אפס מקום והעסקאות המהירות חלפה. במקומה מגיע משהו אחר: צורה של אינטימיות שחסרה בענף הזה זמן רב.
אם זה המחיר עבור אובדן הגודל, הרי שזהו מחיר טוב.
ברוח זו: המשיכו כך!