(© Dourthe Freres)
מאת מנפרד קלימק
הכרתי את שאטו מוקאייו כאשר רכשתי במכירה פומבית 60 בקבוקים מבצירים 1982 ו-1985 – במכירה של סוחר החוזים העתידיים שפשט את הרגל, קרנשטוק, בווינה. כולם התעניינו רק בלאפיט, לטור, מרגו, מוטון ופטרוס, שקרנשטוק החזיק גם אותם בארגזים במרתף. איש לא ביקש את 60 בקבוקי המוקאייו. הרמתי את ידי, כמעט בצחוק, וזכיתי במחיר שהיה מציאה מהאגדות. רק בבית, בטעימה הראשונה, הבנתי מה בעצם קניתי: אחת העסקאות הטעימות ביותר בחיי.
מוקאייו – פירוש השם הוא „אבנים רעות”. וזה בדיוק הטרואר שלו: קרקעות חצציות ודוחות, שכמעט אינן מניבות דבר מלבד ענבים בעלי אופי. כאן במדוק, במוליס-אן-מדוק, הוקם היקב בשנת 1875. זהו יקב חדש בהשוואה לגרנד-קרו המכובדים, שנכללו עשרים שנה קודם לכן בסיווג המפורסם של 1855. מוקאייו הגיע מאוחר מדי. לכן הוא מעולם לא נכלל ברשימה הזו, שעד היום קובעת את המחירים ואת התהילה. ולכן איש לא קרא למוקאייו כאשר בורדו נקלעה לשיגעון המחירים בשנות ה-90 וה-2000. אבל מוקאייו נותר תמיד „רק” קרו בורז'ואה סופרייר. ומחוץ לפוקוס.
ובכל זאת, האחוזה מספקת זה יותר מחמישה עשורים בדיוק את מה שמצפים מבורדו אמין: מבנה, חומר, נגיעה של קלאסיציזם, אך בלי הפוזה. יינות שקל לשתות, ששמחים למזוג מהם עוד, ושאינם מעייפים בבקבוק השלישי. בקיצור: יין השתייה המושלם מבורדלה.
משפחת דורטה מובילה את השאטו זה דורות. כיום אלה פיליפ ופסקל דורטה שמנצחים על העניינים – והם עושים זאת בסגנון עשיית יין שנראה כמעט מיושן. אין מתקפות יחסי ציבור ראוותניות, אין נוכחות מתמדת ברשתות החברתיות, ואין רעש שיווקי. מוקאייו מתקשר מעט, לפעמים מעט מדי. אפילו השאלה כיצד בדיוק הם מגדירים את גידול הגפנים שלהם – בר-קיימא, קונבנציונלי, ביו-דינמי? – נותרת בצל. זה מתאים לאופי: להעדיף לתת לבקבוק לדבר בעד עצמו, במקום לתייג כל פעולה. אבל זה גם לא הופך אותו ל„היפ”.
הגפנים – בעיקר קברנה סוביניון ומרלו, ובנוסף מעט פטי ורדו – נטועות על פני כ-80 הקטר. היין מיוצר בשיטה קלאסית: תסיסה מבוקרת טמפרטורה, תסיסה מאלולקטית, ויישון של עד 18 חודשים בחביות באריק, מתוכן כ-20% עץ חדש. בלי ניסויים, בלי גחמות. כך נוצרים יינות שיכולים להסתמך על חוזקותיהם: אלגנטיות, טאנינים עדינים, בורדו אמין.
ואולי זו בדיוק הפואנטה הגדולה ביותר: בעוד שסביבו משתולל המרדף אחר נקודות, אחר הייפ ואחר מחירים מאמירים, מוקאייו נותר מה שהיה תמיד – בורדו טוב במחיר סביר. מי שמחפש בבורדלה יין „רגיל”, נתקל כאן במשהו נדיר: נורמליות שאינה בנאלית.
אני עדיין זוכר את הבקבוקים הראשונים שהוצאתי מהמרתף: 1982, 1985 – בצירים נהדרים. לא היה להם הברק של פרמייה קרו, ולא היוקרה הבינלאומית שמחשמלת אספנים. אבל היה להם משהו שאי אפשר להעריך מספיק: שמחת שתייה, עומק ומידה של איזון שהייתה בדיוק הדבר הנכון. יין שאינו צריך לדבר על עצמו, משום שהוא משכנע בכוס.
אולי זה מה שמגדיר את מוקאייו: היין הזה הוא האנטיתזה לספקטקל. הוא מראה שבורדו אינו מורכב רק מיינות נדירים ומנכסי השקעה, אלא גם מיינות שיכולים להפגין גדולה בחיי היומיום. בתקופה שבה בתי בורדו רבים – בעיצומו של משבר היין האדום הגדול ביותר זה 60 שנה – מנסים לרומם את עצמם עוד ועוד, מוקאייו נשאר על הקרקע. ודווקא משום כך הוא בולט.
מי ששותה מוקאייו, מבין ש„רגיל”, במובן הטוב ביותר, פירושו גם „אמין”. ושלעיתים חכם יותר לקנות ארגז ממנו מאשר בקבוק לאפיט. לא משום שמוקאייו גדול יותר, אלא משום שהוא, בלי לדעת זאת, קשוב לדופק של ההווה.