מנפרד קלימק ומערכת
אילו גפנים צריכות להישאר – ואילו מותר/צריך לעקור? השאלה הזאת אינה נידונה כיום בפומבי בענף היין הגרמני. אולם בפרשנות כלכלית ב-WELT-Online דובר אתמול על ירידה של לפחות 50% בשטחי הכרמים בעתיד הקרוב. האם זו שוב הגזמה גרמנית סביב משבר? ההתענגות הגרמנית על תרחיש האפוקליפסה? בכל מקרה: 50% נראה גבוה מדי, למרות כל הנסיבות הקשות של ה"תקופה" הזאת.
אילו שטחי כרמים, אם כן, צריכים להיעלם? השאלה נשאלת כיום בשקט אך לעיתים קרובות: בקרב פקידי ממשל במדינות הפדרליות ובקרב מומחי תיירות. אנחנו שואלים: מי קובע מה יישאר ומה ייעלם? זו שאלה קיומית. שכן מה שנחשב היום ל"בעל ערך תיירותי" עשוי לקבוע מחר אם אזורי כרמים שלמים יתקיימו או יחדלו להתקיים.
מבחוץ, גידול הגפנים הגרמני נראה כמו סיפור הצלחה בעל חותמת איכות תרבותית: אזורי כרמים מטופחים, מדרונות מתונים ותלולים מאוד, כוס ריזלינג בלולאת הסאר. אך מאחורי האידיליה של גלויות הנוף מתחילה אי-הוודאות. עלויות עולות, צריכה יורדת וייצור-יתר מסיבי מפעילים לחץ על עסקים רבים. ב-2024 נוסף לכך מהלומה נוספת: יבול מופחת באופן ניכר בעקבות תנאי מזג אוויר קיצוניים. ואתמול שוב ירד ברד בריינהסן, עם נזקים כבדים.
למרות היבול הנמוך יותר, לחץ המחירים נותר גבוה, מסבירה פרופסור סימונה לוזה מבית הספר הגבוה בגייזנהיים בשיחה עם WELT (2024). "המחיר ליין בתפזורת בפפאלץ עומד כיום על כ-70 סנט לליטר – אך עלויות הייצור עומדות על 1.20 אירו לפחות." אפילו יקבים בעלי שיווק ישיר חזק חשים את ההסתייגות, נכתב באותו מקום מפי ה-VDP: במיוחד בתוך גרמניה הביקוש נמצא בירידה, וגם ענף ההסעדה נוקט ריסון.
אך בתוך המשבר הזה עולה בדיוק השאלה הגדולה והלא-נוחה יותר: לאילו שטחי גידול יש עדיין עתיד – ולאילו לא? או ליתר דיוק: אילו שטחים ייעלמו – ואילו יישארו משום שיש להם "ערך תיירותי"?
לוזה מגייזנהיים אמרה זאת בגלוי ב-2024: כדי למנוע ירידת מחירים נוספת, יש להתאים את היקף הייצור – ובמסגרת זו יש גם להחליט אילו אזורי כרמים יהיו בכלל בעלי יכולת כלכלית להתקיים בטווח הארוך. מה שמסתתר כאן בהערת אגב הוא נפיץ: מדובר בסלקציה. האם מדרונות כרמים שאינם מושכים אורחים, אינם מספקים תמונות ציוריות ואינם מארחים מרכז מבקרים – יאבדו בעתיד את זכות הקיום שלהם?
כריסטיאן שוורֶר, המזכיר הכללי של התאחדות מגדלי הגפנים הגרמנית, מעלה גם הוא, בשיחה עם WELT, את הרעיון של "שטחי בור במחזוריות" על הפרק. הרעיון: לאחר עקירת כרם, זכות הנטיעה נשמרת במשך שש שנים. הכורמים יוכלו לנצל את הזמן הזה כדי להקים שטחי פריחה המעודדים מגוון ביולוגי. מודל בעל היגיון אקולוגי – אך בלתי מספיק מבחינה כלכלית. התמיכה של האיחוד האירופי עומדת על 200 אירו להקטר, בעוד שלדברי שוורֶר יש צורך בכ-3,000 אירו רק כדי לכסות את העלויות הקבועות.
במצב הכלכלי המתוח הזה ניכר עד כמה סיכויי העתיד מתחלקים באופן לא שוויוני. מי שמגדל גפנים באזורים בעלי מטען תיירותי, אטרקטיביים מבחינה נופית או ניתנים לשיווק תרבותי, מחזיק בקלפים טובים יותר. אחרים – באזורים חלשים מבחינה מבנית, הרחק משבילי טיולי היין – נאלצים להשבית את פעילותם או להסב אותה. אך מי מקבל את ההחלטות האלה? השוק? הפוליטיקה? הכורמים עצמם? כנראה בעיקר הפוליטיקה. כמה כורמים בריינהסן ובפפאלץ צריכים להבין זאת כאזהרה.
הענף דורש תמיכה רבה יותר: הקלות מס, ייעוץ ומחויבות חזקה יותר של הפוליטיקה לתרבות היין. "הכורם של היום ושל מחר לא צריך להיות רק יצרן יין טוב – הוא צריך להביא עמו יותר מאי פעם גם איכויות של יזם", אומרת חוקרת גייזנהיים לוזה ב-WELT. היא קוראת לבניית נאמנות מקצועית של לקוחות ומדגישה: "מאגר נתונים דיגיטלי של לקוחות, המתוחזק היטב, למעשה יקר ערך כיום יותר משטח הכרמים עצמו." משפט שמאפשר הצצה עמוקה.
שכן התחרות על דחיקת האחרים מהשוק כבר מתנהלת במלוא עוזה. ההתפתחות הדמוגרפית – צעירים שותים פחות, ומבוגרים נמנעים מסיבות בריאותיות – גורמת לצריכת היין הכוללת לרדת. הקריאות להימנעות, גם מצד גורמים רשמיים כמו החברה הגרמנית לתזונה, הולכות ומתחזקות. כריסטיאן שוורֶר חולק על כך ב-WELT: חסרות ראיות מדעיות מבוססות להמלצות להימנע לחלוטין מאלכוהול.
במקום זאת הוא מקדם "פיצול שוק" ודורש איתותים פוליטיים ברורים לטובת תרבות היין. "יין אינו רק מוצר חקלאי – הוא גם חלק מהמורשת התרבותית שלנו", אומרת דניאלה שמיט, שרת גידול הגפנים של ריינלנד-פפאלץ. ארנסט בישר מהמכון הגרמני ליין מזכיר שבגרמניה אמנם צורכים פי שניים יין מכמות היין המיוצרת – אך רק 42 מתוך 100 בקבוקים מקורם באזורי גרמניה.
מבט מפוכח על השוק מראה: איטליה וספרד שולטות בפלח המחירים הנמוך. מי שקונה בסופרמרקט יין בשניים או בשלושה אירו, יהיה קשה לשכנע אותו לקנות יין בשמונה אירו.
נותרת השאלה: מי קובע אילו שטחים ייעלמו – ואילו יישארו? אזורי הכרמים המובילים, בעלי הנוף הנשקף? אלה שבעלי יכולת לשרוד מבחינה כלכלית? אלה שניתן לנצלם תיירותית? או שמא עדיין קיים חזון שאינו מונחה רק על ידי היגיון השוק והתאמה לאינסטגרם?
השינוי בנוף היין כבר החל. הגיע הזמן לדבר על מה אנחנו מאבדים – ומה אנחנו רוצים להציל.
(אם אתם, קוראים יקרים, רוצים להגיב על המאמר הזה, אנו מבקשים שתעשו זאת ברשתות החברתיות (אינסטגרם, פייסבוק, אחרות), שבהן הטקסט הזה שותף גם באופן נרחב)