(מנפרד קלימק / תמונה מונפשת: Runwayml)
מדוע בעצם איש אינו מיישן את היינות של מרקוס שניידר במרתף? ומחכה. נכחתי בטעימה נדירה, פרטית, של יינות שניידר מיושנים.
השאלה בדבר פוטנציאל היישון של יינות שניידר הפופולריים עלתה כאשר נפתחו קומץ בקבוקים ששכבו שם – כמעט במקרה – במשך שנים במרתף. לא קווּוֶה יוקרתיות. לא יינות מכרמים איקוניים. אלא בדיוק אותם בקבוקים שקונים, פותחים, שותים ומזמינים שוב. יינות לערב שישי, למנגל, לפסטה, לחברים. יינות שלא יועדו במפורש לשרוד עשרות שנים.
וסביר להניח שמרקוס שניידר היה האחרון שהיה רוצה שנאכסן אותם. הרי הצלחתו התבססה בדיוק על הפיכת המורכבות למובנת. להסיר מהיין את האבק. להפוך את ההנאה לדמוקרטית. אין דבר רחוק יותר מתפיסתו מאשר הרעיון שיינות הכניסה שלו ייפתחו באמת רק אחרי שבע או עשר שנים.
ובכל זאת הם עמדו שם – יינות אדומים מבציר 2016. Kaitui מבציר 2018. וסקרנות כמעט ילדותית: האם הם מסוגלים לכך?
הם מסוגלים. ובאופן מפתיע, אפילו היטב.
צריך להיזכר במה שקרה לפני קצת יותר מעשרים שנה. אז הופיע פפאלצי צעיר, עם תוויות שהזכירו יותר את מנהטן מאשר את מיטלהארדט. שחורות. ברורות. מלאות ביטחון. היינות נקראו (ועדיין נקראים כך) Black Print, Ursprung, Tohuwabohu. בלי פאתוס של כרמים, בלי קישוטים גותיים. ולצדם יינות עסיסיים, דחוסים ונגישים מיד. לא מבחן סבלנות. לא סמינר אליטיסטי בכוס.
עבור דור שלא חשק לא בבנאליות של בקבוקי Bocksbeutel ולא ביין ליטרי חסר ייחוד, זו הייתה השתחררות. שניידר הפך ליינן המזוהה עם צעירי חובבי היין. הוא הראה שיין גרמני יכול להופיע באופן מודרני ולחשוב באופן בינלאומי – בלי להיראות פרובינציאלי.
התגובות לא איחרו להגיע. ייננים ותיקים עיקמו את אפם. חלקים מעולם הביקורת דיברו על „פרקריזציה“, על שיווק ועל הגזמה. הקואופרטיבים חשו מאוימים. המונח „שרלטן של אונולוגיה“ הפך לשגור – בגלוי, ולעיתים קרובות בעצבנות ניכרת.
שניידר המשיך לעבוד. השקיע. התרחב. ובעוד הזועמים התווכחו, הוא מכר יין. ברחבי העולם, בכמויות, עם כתב יד ברור.
כעת, שנים לאחר מכן, מגיעה הפואנטה האמיתית: היינות האלה, שלכאורה היו שטחיים ומובנים מיד, מפגינים בגרות. מבנה. איזון. הפרי הראשוני לא קרס. הטאנינים נמסו בלי להתפרק. העץ נטמע. הרבה דברים נראים מסודרים יותר, רגועים יותר, מדויקים יותר. פרט חשוב: המרתף שבו הם שכבו מושלם. והם גם מעולם לא הוזזו. זה משמעותי מאוד.
יינות 2016 האדומים מפתיעים במיוחד ביציבותם. ה-Kaitui 2018 – שהיה בזמנו התגלמותו של Sauvignon Blanc בלתי מסובך, „Made in Germany“ – מוכיח שגיר, תמצית ועבודה נקייה יכולים ליצור יסוד שמחזיק מעבר לארומטיקה גרידא.
Kaitui Sauvignon Blanc 2018
Sauvignon Blanc מהפפאלץ, שיועד בזמנו להיות יין לבן רענן ונגיש מיד – בעל אופי גירי, מבנה קריר ומעט ענבים מחלקות חמות יותר, המספקים נגיעות טרופיות. 12.5% אלכוהול, לא מונומנט של עץ ולא סגנונאי סגפני – אלא סוביניון גרמני מודרני, המחבר ארומטיקה בינלאומית עם עיגון אזורי בקרקע.
עם ההתיישנות מתברר כאן עד כמה יסוד זה איתן באמת. האקזוטיות שהייתה פעם בולטת נסוגה צעד לאחור, התבלין הירוק מסתדר, והחומצה מרגישה פחות חדה ויותר תומכת. הגיר נדמה לפתע ברור יותר. מה שנועד להיות יין לשתייה בלתי מסובכת מקבל קווי מתאר – ושואל בשקט מדוע כמעט לעולם איננו נותנים לסוביניון בלאן להתיישן כאן.
באף יש פחות עשבי תיבול, יותר פרי גלעיני, יותר דומדמנית, וגם נגיעה נוספת של חבוש בעל הופעה מקורית. בשל אידאלית לשתייה.
Ursprung 2016 (מרלו, קברנה סוביניון, פורטוגיזר ועוד)
ה-Ursprung היה תמיד כרטיס הכניסה של שניידר לעולם הקוּוֶה האדומות: חלקות שונות בין מישור הפפאלץ הקדמי לשולי ה-Haardt, פרי בחזית, טאנינים רכים, שנועדו להיות נגישים. לא יין כוחני, אלא יין אדום למגוון הזדמנויות – „ערב מובטח“ במילותיו.
לאחר כמה שנות התיישנות בבקבוק מתברר שהנגישות הזו לא הייתה מחסור במבנה. הטאנינים נראים מיושבים, הפרי כהה ורציני יותר, והארומטיקה הראשונית שפינתה מקום לניואנסים שלישוניים. היין אינו מאבד דבר מזרימת השתייה, אך מרוויח עומק. הקלילות של פעם אינה מתדרדרת לדקיקות – היא מתבגרת.
באף הקברנה דומיננטי מאוד, עם הקסיס שלו. יכול בהחלט לשכב עוד 5–7 שנים, אך עכשיו הוא מפתיע בשלמותו הקלה.
Black Print 2016 (מרלו, קברנה סוביניון, סירה, Blaufränkisch)
ה-Black Print היה פריצת הדרך של שניידר – קוּוֶה בינלאומית מהמישור החם והיבש, מתוך שאיפה לא להסתיר בשלות וצפיפות. 14.5% אלכוהול, שימוש שאפתני בעץ, ומיצוב ברור כנציג רב-עוצמה של תרבות היין האדום הגרמנית המודרנית.
בהתבוננות ביין המיושן מתברר עד כמה בקפידה נבנה האיזון הזה. הפרי שהיה פעם שופע לא התפרק, אלא עבר לעומק מתובל. העץ כבר אינו עומד באור הזרקורים, אלא פועל כמסגרת. מה שבעבר נתפס ככבד מציג כעת מבנה ויציבות. כאן מוכח שחומריות היא יותר מאופולנטיות גרידא.
בהחלט זה הזמן הנכון לשתות אותו. באף שולט התבלין העדין של שני הזנים הראשיים, המשולבים ביניהם באופן מושלם.
Tohuwabohu 2016 (מרלו, קברנה פרנק, מעט קברנה סוביניון ופֶּטִי ורדו)
כבר השם מרמז על הכאוס שלפני הסדר. למעשה, היין הזה נועד תמיד להיות קוּוֶה מובנית וממושמעת – קברנה פרנק ומרלו במרכז, בתוספת שותפים קלאסיים מבורדו. התיישנות ארוכה יותר, בציר מדויק, יישון שאפתני.
עם הזמן היין הזה זוכה בבהירות. מרכיביו משתלבים זה בזה באופן רגוע יותר, הטאנינים רכים יותר, והארומטיקה רב-שכבתית יותר. במקום שבו שלט בעבר הכוח, ניכרת כעת ארכיטקטורה. הקברנה פרנק מפיק במיוחד תועלת מההתיישנות – ומעניק ליין את התבלין הקריר שמבדיל אותו משפע גרידא.
גם כאן שני הזנים המתובלים דומיננטיים באף. יכול בהחלט לשכב עוד 10 שנים – כמובן בתנאי אחסון מושלמים.
Einzelstück Portugieser 2016 (גפנים ותיקות)
פורטוגיזר – זן שהיה מוערך בחסר במשך זמן רב, ולעיתים קרובות הובן בטעות כיין פשוט לשתייה יומיומית. כאן הוא מגיע מגפנים ותיקות, המושרשות עמוק ב-Ellerstadter Feldmark, עם היסטוריה בקרקע. היין מעולם לא ראה בעצמו הצהרה קולנית, אלא התמקדות במקור ובזן.
עם ההתיישנות מתגלה עד כמה זני הענבים האלה, הנתפסים לכאורה כפשוטים, יכולים להיות איתנים. הפרי נעשה מעודן יותר, המרקם משיי יותר, והחומצה משתלבת. דבר אינו מרגיש מאולץ. אין שכבת-על, אין הצגה. במקום זאת מתברר שגם פורטוגיזר יכול לשאת גיל – אם מתייחסים אליו ברצינות.
באף שפע עצום של דומדמניות אדומות בשלות ואוכמניות. נקודת שתייה אידאלית, אך הוא כבר בדרך להיעלם.
האירוניה: איש לא אסף ואינו אוסף את היינות האלה. הם היו ועודם זולים מדי. נגישים מדי. יינות יומיומיים מדי. אוגרים יוקרה, לא פופ.
אולי בדיוק בכך טמון הסיפור האמיתי של מרקוס שניידר. בכך שמעולם לא ייצר יין עבור המרתף, אלא עבור הרגע – ושהרגע הזה נמשך זמן רב יותר מכפי שרבים היו מצפים.
כיום חסרה דמות כמוהו. יינן שפונה לדור חדש בלי להתחנף אליו. שמבין עיצוב כהזמנה. שאינו מבלבל בין נגישות לשטחיות. שלוקח את השוק ברצינות בלי לרדוף אחריו.