(מנפרד קלימק, מערכת, תמונה מונפשת: runwayml)
יש כמה קריירות, אך לא רבות בעולם היין הגרמני, שאפשר לספר עליהן בדיעבד באופן כמעט חלק מדי: עלייה, קו ברור, הצלחה – כפי שקרה לכמה אנשים בעשרים השנים האחרונות; בעיקר בריינהסן. במקרה של יוכן דרייסיגאקר, שמנהל את היקב יחד עם אחיו כריסטיאן, התאור הזה יהיה פשוט מדי. הכרתי אותו לפני כמעט עשרים שנה, אז עדיין צעיר מאוד, עם הקסם חסר הסבלנות במקצת הזה, שרוצה יותר ממה שהסביבה יכלה להציע באותו רגע. ריינהסן הייתה אז הרבה דברים, אבל בוודאי לא המקום שבו חשבו מיד על יינות מודרניים, בעלי זיקה בינלאומית. בדיוק זה מה שמשך אותו, ואת אנשי היין כמו וקסלר, קלר, ויטמן או שפאנייר-גיוֹט.
מה שבא לאחר מכן נמנה עם תהליכי המודרניזציה המדויקים ביותר שעבר עולם היין הגרמני בשני העשורים האחרונים. במקביל למרקוס שניידר בפפאלץ, נוצר כאן מענה מנוגד לישן ולאבות המייסדים: תוויות ברורות, פנייה ישירה, סגנון שלא ביקש לחנך, שלא הזמין לדיונים אינסופיים, אלא פשוט עבד מהר. זה לא היה מקרה, אלא תכנון מחושב. גם שניידר וגם דרייסיגאקר הבינו שיין צריך לטעום כך שהצרכנים יבקשו כוס שנייה, בקבוק שני. ושאחריהם מגיע דור שכבר אין לו סבלנות לסיפורים מסובכים. אך משום כך הסיפורים המסובכים לא יצאו מהאופנה.
העובדה שדרייסיגאקר (את שני האחים אני מכיר, אך אישית רק את יוכן) משתלב היטב בסיפור הזה גם מבחינה חזותית, בוודאי לא הזיקה. אך לצמצם אותו לכך יהיה זול מדי. האסטרטגיה הייתה המכרעת: צמיחה, כן – אך לא בעיוורון. אלא באופן ממוקד, אל המקומות שבהם נוצרת נראות: ברלין, מסעדנות היוקרה, מקומות כמו Grill Royal, טים ראואה, China Club. אלה אינן תחנות מקריות. אלה במות. ודרייסיגאקר הבין כבר בשלב מוקדם שחייבים להיות נוכחים שם אם לא רוצים רק להשתתף במשחק, אלא גם להשפיע על כללי המשחק.
ואז ישנו הווייסבורגונדר. זן ענבים שאני במשך זמן רב הסתפקתי ביחס אליו בהנהון מנומס. נחמד, נקי, לא בולט. יין לשורה השנייה. דרייסיגאקר ראה בדיוק בכך את ההזדמנות שלו. לא מפני שהזן מרהיב, אלא מפני שהוא אינו כזה. אי אפשר להסתיר כאן דבר. אין מופע ארומות גדול, אין מחווה קולנית, אין התחזות לטרואר. אם לוקחים את הווייסבורגונדר ברצינות, חייבים לעבוד בדיוק. ועם עץ. ובדיוק כך הוא עובד – כך עובדים האחים.
הקובֶּה המתוק במיוחד של ווייסבורגונדר-שרדונה במחיר כמעט מגוחך של 15 אירו הוא דוגמה טובה לכך. אין כאן יומרה גדולה, אין התרוממות פילוסופית. פשוט יין שעובד מצוין. ברור, לא מסובך, אך עם מידה מסוימת של עוצמה, עם בדיוק כמות המבנה הדרושה כדי שלא לשכוח אותו מיד. יין לשתייה במובן הטוב ביותר.
ואז יש את ה ווייסבורגונדר מהטונאו. עץ בנפח 600 ליטר, עשוי היטב, עם קלייה שאינה מגזימה אך יושבת בדיוק במקום. כאן העניינים נעשים רציניים. המבנה מתהדק, המרקם נעשה צפוף יותר, בלי להפוך לכבד. מרגישים שמישהו כאן יודע בדיוק כמה עץ הוא יכול להרשות לעצמו – וכמה לא. זה לא מקרה, זו ניסיון. וגם נעורים, אף שדרייסיגאקר כבר עומד באמצע החיים.
ולבסוף ה Einzigacker: ווייסבורגונדר בכמעט מאה אירו. צריך קודם כול להעז לעשות דבר כזה: להביא זן ענבים שרבים עדיין רואים בו זן ידידותי וחסר ייחוד, אל טווח המחירים הזה. היין מסוגל לשאת זאת, אין ספק. הוא מדויק, עמוק, בנוי היטב. אך הוא נע על גבול שבו מותר להתחיל לשאול אם המחיר והתמורה עדיין מאוזנים. השאלה הזאת היא חלק מהעניין. ודרייסיגאקר יודע זאת. אך הוא גם יודע שאפילו היין הזה נמכר היטב, וכרגע אזל מהמלאי. הוא יודע על עצמו שהוא מוכר טוב.
בכך טמון כוחו: בכך שהוא מצליח לרצות את כולם בכל רמת מחיר. בכך שהוא מוכן לקחת זן כמו ווייסבורגונדר ברצינות כזאת, עד שלפתע הוא עומד במרכז. מלך הפינו בלאן, אם תרצו. תואר שמגיע עם קריצה קלה – ובו בזמן מתאים לו באופן מפתיע.
כי בסופו של דבר, לא השאלה היא אם ווייסבורגונדר הוא זן הענבים המלהיב ביותר בעולם. הוא לא. השאלה היא מה אדם אחד או כמה אנשים עושים ממנו. ודרייסיגאקר הופכים אותו למשהו שאי אפשר להתעלם ממנו.