(מנפרד קלימק / תמונה מונפשת: runwayml)
יינות שאנחנו שותים ובוחנים בקביעות. אורנליה הוא מבחינתי מקרה כזה. יין שמעולם לא היה לי קשר רגוע באמת איתו. יקר מדי, נשען מדי על השוק, וגם סמל מובהק מדי לאותן שנים שבהן מה שמכונה סופר־טוסקנים היו יותר מסתם יינות גדולים – הם היו הבטחה, משטח להשלכות, ולעיתים, ולעיתים קרובות, גם אובייקט ספקולטיבי. בעוד שבססיקאיה אני תמיד חש מידה מסוימת של טבעיות, ידיעה שקטה של גדולתו שלו, במשך זמן רב הייתה לי התחושה שבאורנליה מסופר יותר מדי על יוקרה, ולא רק על יין.
ובכל זאת, אני שוב יושב מולו, עם שני בצירים בכוס, 2012 ו־2018, וכבר מבין: זה לא פשוט כל כך.
בציר 2012, שהתבגר היטב בינתיים, מציג את עצמו בצורה שאולי כלל לא היינו מצפים לה מהיין הזה אילו שתינו אותו בצעירותו. הפרי מרוסן, דובדבן כהה, מעט שזיף, ולצדם טבק, עור, נגיעה של עשבי תיבול מיובשים. שום דבר לא צועק, שום דבר לא דוחק. בחך אני מבחין מיד, ושוב, במשחק החומציות הזה שמבדיל את אורנליה מסופר־טוסקנים רבים אחרים. זה אינו יין רחב או אופולנטי, אלא יין שמגדיר את עצמו באמצעות מתח. הטאנינים מוחלקים, אך עדיין נוכחים; היין נראה סגור בתוך עצמו, בלי להיות כבד. ובכל זאת נותר ספק קל: האם זה כבר הכול? או שחסרים כאן העומק האחרון, אותה התפתחות דרמטית שמצפים לה מיינות גדולים באמת וארוכי חיים?
בציר 2018, לעומת זאת, עדיין נמצא בתחילת הדרך. ובכל זאת הוא כבר מראה בבירור רב לאן המסע מוביל. הפרי מדויק, בעל אופי קריר, עם שפע מפתיע של קסיס, מעט דומדמניות אדומות, ולצדם עץ נקי מאוד, המשולב היטב, שנותן בעיקר מבנה ולא ארומה. גם כאן שוב אותה רעננות כמעט מבלבלת, אותה חומציות שנושאת את היין ומעניקה לו רזון שנדיר למצוא בטווח המחירים הזה. אין משחקי כוח, אין לחץ יתר, אלא שליטה. אלגנטיות כתפיסה. כבר אפשר להבין מדוע ליין הזה יש כל כך הרבה מעריצים.
וכאן בדיוק מתחילה הדילמה. שכן כאשר משווים את אורנליה לשמות גדולים אחרים – למשל לסולאיה של אנטינורי, שהוא מבחינתי השלם והדרמטי ביותר מבין הסופר־טוסקנים – חסר באורנליה משהו מהתשתית האפית הזאת. סולאיה נבנה לאורך עשרות שנים, צובר עומק, מורכבות וכובד סגולי. אורנליה, לעומת זאת, נראה כאילו הוא מגיע לשיאו מוקדם יותר. הוא מפתה מהר יותר, נגיש יותר, ואולי גם מודרני יותר במבנה שלו. אבל הוא נשאר, זו התרשמותי אחרי שנים רבות, מוגבל יותר בהתפתחותו.
האם בכך אני עושה לו עוול? אולי. שכן אסור לצפות שכל יין גדול יחזיק באותו סוג של גדולה. אורנליה אינו רץ למרחקים ארוכים במובן הקלאסי, אינו מונומנט שמתפתח לאורך חמישים שנה. זהו יין של איזון מדויק, של אלגנטיות מחושבת, של הרגע המושלם. וברגע הזה הוא יכול להיות כמעט בלתי ניתן לעמידה בפניו.
דווקא משחק החומציות הזה, הקו הקריר שעובר בכל הבצירים, שייך למיטב שאפשר למצוא בעולם היין האדום. זו איכות שלעיתים קרובות ממעיטים בערכה, משום שהיא פחות מרהיבה מעוצמה או מריכוז. אבל היא זו שנושאת את היין, ששומרת עליו חי, שהופכת אותו למעניין מהלגימה הראשונה ועד האחרונה.
נותרת שאלת המחיר. וכאן אני נשאר ספקן. אם מבינים את אורנליה כפי שהוא – יין פולחני גדול, אלגנטי ונגיש בשלב מוקדם, עם אורך חיים של אולי שלושים שנה בבצירים טובים מאוד – אז הוא מתומחר ברמה שבה למעשה מותר היה לצפות ליותר. יותר עומק, יותר התפתחות, יותר אינסופיות.
השוק החליט אחרת. והשוק הצדיק את אורנליה. לאורך שנים, לאורך עשורים. אולי זו הנקודה האמיתית: שיין שהתבסס כאן אינו מקסימלי, אלא מדויק. לא מונומנטלי, אלא מבוקר. לא אינסופי, אלא סופי במובן הטוב ביותר.