(מנפרד קלימק / המערכת / צילום מונפש: היקב ו-Runwayml)
אני כבר לא יודע בדיוק, באיזו שנה זה היה. סוף שנות התשעים, אולי ראשית שנות האלפיים. אני רק יודע שבאותו זמן הייתי משוכנע למדי שיין אדום גרמני הוא במקרה הטוב אי-הבנה שאולי נבעה מכוונות טובות. משהו שטועמים מתוך נימוס, אבל לא שותים מתוך חשק. דליל מדי, חמוץ מדי, עשוי יותר מדי באצבע המורה המסורתית. צרפת ואיטליה היו בחירה מובנת מאליה. וגם אוסטריה והונגריה, קצת ספרד ונאפה. אבל גרמניה ויין אדום? בטח! ממש לא!
ואז הגיע המרלו הזה של פיליפ קון.
אני זוכר את התווית המרשימה, אבל לא את הבציר, אפילו לא את המקום המדויק שבו שתיתי אותו לראשונה. מה שנשאר הוא הזיכרון של תחושת אי-נוחות. היין הזה לא התאים לתמונה שהייתה לי. הוא היה כהה, פירותי להפליא, רגוע, מרוכז, בלי להפוך לכבד. לא שיעור לימודי, לא פרשנות על שום דבר. פשוט יין שעמד בפני עצמו. וטעמו היה מצוין. טוב מדי!
לקחתי איתי כמה בקבוקים לווינה. מתוך גחמה, ואולי גם מתוך סקרנות, העמדתי אותם בקנקנים על השולחן ומזגתי אותם בטעימה עיוורת. בלי רמז, בלי הקשר. התגובות היו אחידות להפליא: בורדו, צפון איטליה, אולי משהו טוסקני. איש — באמת איש — לא חשב על גרמניה. כשגיליתי להם את התשובה, היה קודם חוסר אמון, אחר כך צחוק, ואז אותה שתיקה קצרה שנוצרת כשצריך למיין מחדש משהו.
זו לא הייתה חוויה מכוננת, אלא סדק בחשיבה שלי. וכמו שקורה לא פעם עם סדקים כאלה: לא עוברים דרכם מיד. אחר כך לא שתיתי קון במשך זמן רב — כמעט שני עשורים. לא מתוך בטלה, אלא יותר מתוך צורה משונה של שביעות רצון. הבנתי שיין אדום גרמני מסוגל ליותר ממה שייחסתי לו — והמשכתי הלאה.
רק שנים רבות לאחר מכן חזרתי אליו. בלי ציפיות, בלי נוסטלגיה. אולי אפילו עם מידה קלה של ספקנות: מה נשאר מרשמים מוקדמים כאלה כשלא מטפחים אותם? התשובה: הרבה להפליא.
היינות הנוכחיים של פיליפ קון נושאים פחות מן הרצינות המופגנת שכה часто נקשרה בעבר ליין אדום גרמני. הם כבר לא צריכים להוכיח דבר, לא לעצמם ולא לכורם. ה- פינו נואר מכרם קירשגארטן (2019), למשל: לא תחפושת בורגונדית שמנסה להתעלות על הכול, ולא ציטוט של שמות גדולים. דובדבן כן, אבל קריר, צלול, לא מתוק. עומק בלי כובד, מתח בלי עצבנות. נגיעה של ורד הבר, נגיעה קטנה של שזיף, כמות מפתיעה של קסיס ואוכמניות. בלי אקליפטוס. פינו גרמני גדול.
או הוויונייה (2022). זן שמחוץ לרון נמנעתי ממנו במשך זמן רב, כי לעיתים קרובות מדי הוא גולש לכיוון הבושמי. כאן לא. אין הצגה אקזוטית, אין שפע ראוותני. יותר ניחוח, דיוק, אלגנטיות מאופקת להפליא. מרגישים שמישהו כאן יודע כמה מהר ויונייה עלול להפוך ליותר מדי — ועוצר ממנו במודע לפני כן. נעבור לשני היינות האהובים עליי בטעימה המחודשת:
קברנה פרנק לאומרסהיימר רזרבה 2019
מה שמפתיע אותי בקברנה פרנק הזה של פיליפ קון אינו העוצמה שלו, אלא הטבעיות שבה זן ענבים בורדולזי, ועוד כזה שכמעט אינו מוכר כיין זני טהור ותובעני, מעוגן כאן בדיוק כה חד בפירותיות המתובלת שלו — יין טעים. לפרנק יש מוניטין היסטורי של זן קשה, לפעמים ירוק מדי ובוטה מדי, אינטלקטואלי מדי במרירותו — והיין הזה פועל בדיוק נגד כל זה. הוא כהה, דחוס, בעל בסיס קריר, אך לעולם אינו סגור או מסורבל. עלה דפנה, זית, אדמת יער, פטריות, אבן רטובה, פלפל, ולצדם רעננות שאינה נובעת מהפגנת חומציות, אלא ממתח. העץ נוכח, אבל לא כרהיט, אלא יותר כחלל. לפתע ניצב כאן יין שיכול לעמוד בקלות לצד יינות גדולים של הלואר, בלי להתחנף אליהם מבחינה סגנונית. לא קברנה פרנק גרמני אקזוטי, אלא יין אדום בעל רצינות בינלאומית, מקור ושקט פנימי.
בלופרנקיש לאומרסהיימר רזרבה 2019
הבלופרנקיש הזה הוא אז הצרצר במובן הטוב ביותר. זן ענבים שעדיין נוטים לשייך במחשבה לבורגנלנד מוצב כאן בפפאלץ בלי רשת ביטחון פולקלוריסטית — והוא עובד. לא אלגנטי במובן הבורגונדי, לא מקסים מדי, אלא כהה ופירותי, מתובל, כמעט ארכאי. משחת זפת, פלפל שחור, דובדבן שחור, שוקולד מריר, גיר, מלח מינרלי ונגיעה של עגבנייה. היין דחוס, כן, אבל לא מגושם. הוא מושך יותר פנימה מאשר החוצה, דורש תשומת לב, זמן ואוויר. העובדה שדבר כזה מגיע מלאומרסהיים מעוררת בתחילה אי-נוחות — ודווקא בכך טמונה איכותו. לא ציטוט סגנוני, לא תחפושת אזורית, אלא בלופרנקיש שמראה עד כמה פתוחה החשיבה של קון, וזאת כבר עשרות שנים.
במבט לאחור, המרלו ההוא היה אז פחות יין גדול יחיד ויותר פותח דלתות גדול. הוא הראה לי שהוודאויות שלי שבריריות — ושדווקא בכך טמון הקסם. היום, עשרות שנים מאוחר יותר, פיליפ קון אינו עוד רגע של הפתעה עבורי, אלא קבוע. ולנצח הכורם שהפך את היין האדום הגרמני לטעים בעיניי.