(וילי קלינגר / Oberösterreichische Nachrichten / Wineparty)
רגע אחרון של תקופת האדוונט: בחוץ קר וחשוך מוקדם גם בלי שלג. תנאים אידיאליים לערב נעים עם ארוחה מחממת ובקבוק יין אדום טוב. כך אני תמיד מדמיין את הנירוונה העונתית, בין אם הסצנה מתרחשת בפיימונטה הערפילית, בבית בכפר או במסעדה נעימה בעיר. לפעמים אני מרגיש כמו דגם שכבר יצא מהאופנה, כשאני רואה כיצד אנשים עליזים שוקעים באפריטיבו עם אפרול שפריץ ונשנושים, עד שבהדרגה מתפוגג החשק של בלוטות הטעם ועצבי הקיבה לארוחה ראויה. לאחרונה סיפר בעל מסעדה מוכר בסצנה, במהלך ריאיון ברדיו, שאורחיו נוטים ״לשכוח״ באפריטיבו את ההזמנה שלהם במסעדות אחרות. באווירת המסיבה הקבועה הזו, הטריטוריה ליין אדום ראוי הולכת ומצטמצמת כמו בית הגידול של החוגלה.
יין אדום אינו משקה למסיבות
עם זאת, איני מבין מדוע עולם היין מעמיד פנים ללא הרף שבעבר נולדו כולם עם גן של סומלייה, בעוד שלצעירים של היום, דור ה-Z שכל כך מרבים לדבר עליו, כביכול אין עניין ביין. מסעדנים מצליחים המתמקדים ביין סותרים זאת: הצעירים שותים יין לפי העיקרון ״פחות זה יותר״. האיכות קובעת, לא הכמות, ובתחום הזה היין האדום מתקשה. לא רק הצעירים מעדיפים את הגרסאות הקרירות, הרעננות והמבעבעות, לבנות ורוזה, על פני היצע היינות האדומים, לרוב התפל ובטמפרטורת החדר, של המסעדות העממיות. הם גם קלים יותר לעיכול מהרבה יינות אדומים בסיסיים שעברו ״טיפול״, שאליהם מוסיפים – באופן חוקי לחלוטין – טאנינים אנולוגיים (חומרים עפיצים) בעלי מאפיינים ארומטיים שונים, כדי להוסיף מתיקות ונילית, או גומי ערבי, כדי להעניק תחושת פה רכה. לשדרג כך יינות אדומים פשוטים כאילו היו גראן קרו אינו עובד לאורך זמן, משום שמי שמפתח עניין אמיתי ביין אדום צומח במהרה מעבר לפרופיל הטעמים הזה.
ליינות אדומים גדולים יש עתיד
אם כן, אכן קיים משבר במכירות היין האדום, אך הוא נוגע לקטגוריות המחיר הנמוכות. אוסטריה נושאת עמה יבול שנתי של יין אדום – כ-70 מיליון ליטר. מדובר ב״יינות אדומים בסיסיים״ בפלח הנמוך ביותר, שכמעט שאין להם שוק. מי עדיין שותה היום רבע ליטר יין אדום, או אפילו קולה-אדום, שבנעוריי היה מעין קוקטייל פולחני?
גם בבורדו נעקרו כבר 30,000 מתוך 120,000 הקטרים של שטחי הכרמים שהיו בעבר, מסיבות דומות. אך היינות האדומים האירופיים המבוקשים ביותר – כמו פינו נואר מבורגון, קברנה ומרלו מבורדו, נביולו עם בארולו וברברסקו מפיימונטה, יינות הסנג'ובזה הגדולים של טוסקנה, ובראשם הברונלו, או ריוחה וריברה דל דוארו מספרד – עדיין מייצגים את פסגת תרבות היין. לצד אלה גובר העניין בתגליות חדשות: למשל ברון הצרפתי או בלואר, בדרום איטליה עם האטנה הסיציליאני ועם הטאוראסי מקמפניה העשוי מזן האגליאניקו, בפריוראט הקטלאני שבספרד או ביינות השקטים מדורו שבפורטוגל, וכאן ושם גם במה שמכונה העולם החדש. גם יקבי היין האדום המובילים באוסטריה מדווחים על שיאי מחזור והצלחות בזירה הבינלאומית, משום שבלופרנקיש ושות' מומלצים במסעדות עילית המתעניינות ביין כחלופות מעניינות ואותנטיות למותגים המבוקשים בעולם, שמחיריהם מרקיעי שחקים.
יין אדום טוב הוא יקר
״פחות זה יותר״ היא הסיסמה, גם משום שמחירי היינות האדומים היוקרתיים זינקו ממש לשמיים בשנים האחרונות. מגמה זו התחזקה גם בשל משקיעים מוסדיים וקרנות, שגילו את היין כאפיק השקעה. אולם עליות הערך קפאו כאשר מחירי הפתיחה עברו את השיא. אזור היין האדום היוקרתי בעולם, בורדו, שסופג כיום ביקורת רבה, הוא דוגמה מובהקת למדיניות תמחור שגויה שהובילה לצניחה בביקוש. גם טלטלות פוליטיות, כמו ההגבלות שהטילה המדינה בסין או המכסים האמריקאיים, יצרו בעיות. החדשות הטובות הן שכיום אפשר לפעמים להשיג בצירים בוגרים יותר של יינות אדומים מוכרים במחיר נמוך מזה שבו הוצעו בזמנו ברכישה מוקדמת. בורדו כבר ידעה לחזור לזירה כמה פעמים במהלך ההיסטוריה.
מסקנה: יין אדום זקוק לבשלות
אף שהיינות האדומים הגדולים נגישים כיום הרבה יותר מוקדם, מתחילים אינם תמיד יודעים כיצד להתמודד עם העפיצות של חלק מיינות העילית. לחכים שהתרגלו למתיקות, יינות אדומים עיליים בעלי אופי עפיץ נראים מסורבלים וקשים. לכן נדרשת בשלות – הן ביין והן בשותה – ומתווכים טובים בין השניים. זה דומה למוזיקה תובענית: יצירה מורכבת של מלחין טוב (יין, כורם) זקוקה למבצעים טובים (סומלייה, מחנכי יין) ולמאזינים קשובים (חובבי יין). הגמול על עיסוק אינטנסיבי בנושא ״יין אדום גדול״ הוא פוטנציאל הנאה לכל החיים, בלתי נדלה.