(מנפרד קלימק, צילום: שטפן פייכטינגר WEIN & CO / אנימציה פגומה להפליא: Runwayml)
הייקה וגרנוט היינריך כבר היו כורמים צעירים מבוססים כאשר בשנת 2001 השיקו את קוּבֶּה הסאלברג הראשונה – 90% מרלו, 10% צווייגלט. מהר מאוד דובר על “מוטון הטוב ביותר של אוסטריה”, כמובן שטות, אך כזו שלא הפריעה להיינריכים בצדק, שהרי הסאלצברג שלהם היה היין האדום הראשון במדינה שהתקרב לרף 70 האירו (1,000 שילינג). בשנת 2001 הוא לא היה סתם עוד קוּבֶּה אדומה מבורגנלנד, אלא חלק מרעיון גדול יותר: אותה פריצת דרך שהחלה עם הקוּבֶּה אראכון (F.X.Pichler, Szemes, Tement – כיום בניהולו של אוסקר סמז) והעניקה ליין האדום מבורגנלנד תפיסה עצמית חדשה. הרחק מן הפרובינציאליות, הרחק מהפעלת כוח טהורה, לעבר מקור, מבנה, אלגנטיות ואריכות ימים הניתנת לזיהוי בבירור.
הסאלצברג היה בתקופה הזו אחד היינות האדומים הפרימיום הראשונים שהראו כי בלאופרנקיש, צווייגלט, סנט לורן ומרלו אינם חייבים לאזן זה את זה עד לטשטוש, אלא יכולים לחדד זה את זה הדדית. לא כקוּבֶּה שרירותית, אלא כשלם שהורכב בדיוק.
כרם מתפתח – ואיתו הרעיון
הסאלצברג אינו אתר “גדול” קלאסי במובן הבורגונדי, ואינו טרואר מונוליתי המופרד בקווים נקיים. הוא פאזל. הוא צמח במשך עשרות שנים, חלקה אחר חלקה. חוק הירושה הנפוליאוני לא הותיר כאן אסתטיקה, אלא פיצול – ומתוך הפיצול הזה נוצר בדיוק כוח. חרסית, טין, גיר, חול וחצץ אינם מונחים זה על גבי זה בצייתנות, אלא זה לצד זה, ולעיתים זה מול זה. עבור הכורם אין זו הקלה, אלא מטרד. עבור היין, לעומת זאת, זו הזדמנות נפלאה להצטיין באופן יוצא דופן.
מגוון הקרקעות הזה מלווה במיקרו־אקלים שאינו סולח רבות. האתר נפתח אל השמש, המים מועטים, והגפנים חייבות לעבוד. הענבים נותרים קטנים, הקליפות עבות, היבולים נמוכים. בשילוב עם עיבוד ביו־דינמי לא מתקבל יין אדום חביב ונגיש, אלא יין בעל בשר, אחיזה ומתח פנימי. בקצהו העליון של הסאלצברג, במקום שבו הקרקע נעשית דקה יותר והחצץ שולט, צווייגלט מקבל את ההובלה – לא כמפתה, אלא כעמוד שדרה מבני. חלק ממנו זורם אל הפרויקט האזורי Pannobile, ואילו הסאלצברג עצמו נותר הסכום הכולל.
יישון ללא איפור
הסאלצברג מתיישן במשך כ־20 חודשים, גם ובעיקר בחביות באריק משומשות. אין זה מעשה קוסמטי, אלא החלטה נגד הפיתוי הגלוי לעין. העץ אמור ללוות, לא לפרשן. התוצאה היא יין שמפתח עומק. הקוּבֶּה אינה כאן פשרה, אלא תרגום: בלאופרנקיש למתח ולחומציות, מרלו לנפח, סנט לורן לתיבול כהה, צווייגלט לאחיזה באדמה.
בציר 2018 – ריכוז במקום פוזה
בציר 2018, שאותו טעמתי עכשיו בכוס (50% בלאופרנקיש, 50% מרלו), מראה עד כמה הסאלצברג השתייף לאורך השנים. באף אין מופע זיקוקים בנאלי של פרי, אלא פירות יער כהים ובשלים, ולצידם נימות של זיתים, עשבי תיבול וגם ניחוח המזכיר עגבניות איטלקיות מיובשות. גוונים מעושנים, טבק, נגיעה של פלפל – הכול שזור בחוזקה. שום דבר אינו עומד לבדו. מושלם ללא מאמץ. שני זנים המשלימים זה את זה באופן מושלם, הזורמים זה בתוך זה.
בחך היין מרגיש מהודק ועסיסי בו־זמנית. הפרי נוכח, אך אינו מוצב בקדמת הבמה. חומציות קרירה מתווה קו לאורך היין, הטאנין עדין, מורגש, כן, אך כבר משולב להפליא. ברקע עשבי תיבול, תיבול כהה, תו מלוח שפחות מחמיא מאשר מעניק מבנה. מדויק ומושלם – 24 שנים של מלאכת קוּבֶּה מיומנת.
מבט לאחור וההווה
“Salzberg revisited” פירושו גם: היין הזה שונה היום, כמובן, מזה של הבצירים הראשונים. ובכל זאת, אם לומר זאת בפשטות, הוא נותר נאמן לעצמו, משום שגרנוט היינריך מעולם לא איבד את החוט, מעולם לא הקריב אותו למען האופנות – וגם לא הילל את הסאלצברג עצמו עד השמיים; מהלך נבון. בעוד שיינות אדומים רבים מהפרימיום של ראשית שנות ה־2000 נראים כיום כמסמכים של תקופה שיצאה משליטה, הסאלצברג שמר על משהו נצחי. אולי משום שמעולם לא כיוון להשפעה מרבית ברגע הנוכחי.
בהקשר של אראכון, הסאלצברג היה נדבך בהבטחה גדולה יותר: שבורגנלנד מסוגלת להפיק יינות אדומים שאינם צריכים להסביר מהיכן באו, משום שאנו טועמים זאת. ההבטחה הזו קוימה – לא באופן ראוותני, אלא בשקט. עבור השוק העולמי היינריך מבקבק מעט מדי בקבוקים. עבור חובבי היין בעולם, לעומת זאת, בציר 2018 זה הוא המשכה של עלילה גדולה.