(קלוד אוגוסט / מנפרד קלימק – מערכת / תמונה מונפשת: Runwayml)
אנחנו יכולים להטיח ביקורת באנשים צעירים, שהיינו פעם בעצמנו. למשל, על כך שהם שותים פחות יין. על כך שהם מעדיפים אפרול, הארד סלצר או להישאר לגמרי ללא אלכוהול – או מעדיפים קנאביס ו-MDMA על פני יין. על כך שהם מפרסמים תוויות, אבל לא דנים בבצירים.
אבל אנחנו יכולים גם להיות כנים: תעשיית היין לא הקלה עליהם במשך עשרות שנים. ואיך היינו מגיבים היום? האם חכם רק לקרוא לדבקות בתורה הטהורה: לטעום את הכול ולמצוא את הסגנון האישי שלך? לדור שלי עוד היו זמן וכסף לכך. אבל דור Z? ״אין מצב״ – כך הם אומרים. וכנראה שבאמת ״אין מצב״. הכרה בעובדות עוזרת.
כי בין כתב בארוקי, היררכיית חלקות, דרגות פרדיקט והחומרה הדרשנית, נותר מעט מקום לסקרנות. מי שעומד מול מדף יינות גרמניים בתחילת שנות העשרים לחייו לא זקוק לצמא לידע – הוא זקוק לנקודת כניסה. ובדיוק כאן נכנס לתמונה ברונו מקרטהויזרהוף.
הייתי ספקן. עוד פרויקט כזה, חשבתי. עוד מותג ״צעיר״ שמנסה בכוח להיות קול. אבל ברונו שונה. אולי משום שמאחוריו לא עומד סטארט-אפ, אלא יקב בן כמעט אלף שנה. קרטהויזרהוף הוא טריר, הוא ריזלינג, הוא היסטוריה. ודווקא משום כך ברונו לא נראה מתאמץ בכוח, אלא קול באופן מפתיע.
בלי התחנפות. בלי פצצות סוכר. בלי סיסמאות מביכות. אלא ארבעה יינות במחיר של 11.90 אירו, עשויים בבהירות, נקראים בבהירות, ונבנו מתוך מחשבה ברורה. ובגרמניה זה כבר כמעט מהפכני.
פינו בלאן – הכניסה הדיפלומטית
אפשר היה להקל על עצמם ולשים את כל הקלפים על ריזלינג בלבד. במקום זאת, יש כאן גם פינו בלאן.
מהלך שחמט חכם. וייסבורגונדר מובן ברחבי העולם, דורש פחות הסברים, ופחות מעורר ״חרדת חומציות״. בכוס הוא מפגין רעננות, קרמיות קטנה ועדינה, ומבנה ללא כבדות. לא יין מרפסת חסר חשיבות, אלא יין שנעשה בקפידה, מדויק, ונגיש.
עבור כל מי שרוצה להתקרב בהדרגה לריזלינג של המוזל, זהו פותח דלתות אלגנטי (ולמעשה יותר מזה). ולמסורתיים, זו הפרעה קטנה: קרטהויזרהוף יודע גם אחרת. הסכנה בכך: שהווייסבורגונדר יתקבל בקרב קהל צעיר באופן קבוע טוב יותר מהריזלינג, שהוא בכל זאת מורכב יותר.
ריזלינג יבש – רציני, אבל לא נוקשה
הריזלינג היבש הוא בכל זאת היצירה המרכזית. וכאן מיד מרגישים מאין ברונו מגיע.
הקרירות הזו של הרוור, המינרליות הצלולה, כמעט הדלה, שאין בה דבר מתקתק. מהודק, חי, עם חומציות מעוררת. בלי הפגנת כוח, בלי הצהרת אלכוהול. אלא יין עם תנופה.
אם רוצים לייחס משהו לצרכנים צעירים, המתעניינים גם באוונגרד של הריזלינג, הרי שזה הכיוון. לא פשרה מרוככת, אלא אופי – רק בלי פאתוס.
ריזלינג קבינט – סוף סוף שוב קליל וקל לשתייה
אולי אירוני שדווקא קבינט נראה היום מודרני יותר מכמה יינות יבשים ברמת היי-אנד.
אלכוהול מתון, מתיקות פרי עדינה, חומציות רוטטת – ופתאום כל זה מתאים באופן מושלם לתקופה שמדברת על איזון. ברונו קבינט הזה אינו מוצר נוסטלגי. הוא נראה עכשווי להפליא. קל לשתייה, מדויק, עם המשחק הריקודי הזה, שהפך את המוזל למפורסם בעולם בזמנו.
אי אפשר שלא לשאול: למה סיבכנו את זה כל כך באמצע הדרך?
את יין הרוזה לא שתינו. לא בגלל הסתייגויות, אלא כי היינו קצת טיפשים מכדי להזמין גם אותו.
מה שמייחד את ברונו אינו הצעירות שהוא מתיימר להפגין; אלא הטבעיות שבה הוא טוען לצעירות הזו. כאן איש אינו מנסה ״לכבוש״ את דור Z. איש אינו מסביר להם את המוזל. איש אינו מוכר את ההיסטוריה כמחויבות מוסרית. במקום זאת, ניצבים כאן ארבעה יינות שאפשר לשתות בלי להשתתף בסמינר. בכך טמון ההישג האמיתי של קרטהויזרהוף.
אני לא מאמין שברונו לבדו יגרום לדור שלם להתחיל לשתות יין. אבל אני מאמין שהוא מראה איך זה יכול לעבוד: יינות עשויים היטב, עם נגיעה מההיסטוריה הגדולה של היין – ובמחיר שאינו מרתיע.
עבור בית בעל היסטוריה של כמעט אלף שנים, זה צנוע להפליא.
אבל האם זה עובד? אנחנו מקווים שכן!