בדיעבד, שמו של היין היה כמעט נבואי. בשנת 2011 הכינו אנדראה וירשינג ואחותה למחצה הצעירה לנה יחד יין וקראו לו „Sister.Act“. סילבנר וריזלינג מגפנים ותיקות, בתסיסה ספונטנית, שהתבגרו בעץ גדול. עבור יקב הנס וירשינג המסורתי מפרנקוניה היה זה באותה תקופה מעין פריצה קטנה מהסדר הפנימי שלו. אנדראה צברה ניסיון בתסיסה ספונטנית באזור הזאר, לנה למדה בגייזנהיים והתמחתה, בין היתר, אצל אלויס לגר, שעובד בשיטה ביו-דינמית, בדרום טירול. שתי אחיות באיפופן, עם הדבר שלהן. 15 שנים מאוחר יותר מקבל השם משמעות שנייה. לנה פון גמינגן מקבלת לידיה את ניהול יקב המשפחה. אנדראה עוזבת.
ולא לגמלאות. בגיל 62 זו בהחלט הייתה אפשרות. אנדראה וירשינג עושה משהו מעניין הרבה יותר: היא מתחילה שוב.
ב-1 באוקטובר היא מקבלת לידיה את ניהול קרתויזרהוף שעל נהר הרוור. לא כבעלים, כפי שניתן היה להבין בטעות מכמה דיווחים. היקב עדיין שייך לאלברט בהלר, שמשפחתו מחזיקה בו מאז 1811. עם זאת, ייצור היין במקום החל זמן רב קודם לכן. נזירים קרטוזיאנים ייסדו את האחוזה בשנת 1335. כמעט 700 שנים מאוחר יותר מגיעה כעת אישה מפרנקוניה ומקבלת לידיה את הניהול.
האזור אינו זר לה לחלוטין. אנדראה וירשינג עבדה כבר משנת 1993 בטירת זארשטיין שעל הזאר, אז לצד בעלה באותה תקופה, כריסטיאן אברט. לאחר הפרידה היא חזרה לפרנקוניה ולבסוף קיבלה לידיה את ניהול יקב המשפחה הנס וירשינג. מאז 2016 עמדה רשמית בראשו. וירשינג הוא אחד הבתים הגדולים של פרנקוניה: סילבנר וריזלינג, יוליוס-אכטר-ברג, סיפור משפחתי ששורשיו מגיעים עד 1630. חברה שבה שם המשפחה כבר משמש כמותג.
כעת אנדראה וירשינג מוותרת מרצונה על עמדת הכוח הזו. ובאופן פרדוקסלי, בכך היא נעשית חשובה אף יותר. שכן אם לא מודדים חשיבות בעולם היין אך ורק בהקטרים, בבקבוקים ובנקודות, אלא גם לפי היכולת לחבר בין עולמות יין שונים, הרי שבעקבות המעבר הזה אנדראה וירשינג היא כיום הכורמת החשובה ביותר בתעשיית היין הגרמנית. היא מכירה מבפנים את יקב המשפחה הפרנקוני הגדול, עבדה באזורי הזאר והמוזל, מרגישה בבית ב-VDP, מכירה את המסחר, הפוליטיקה והאגודות, וכעת עוברת לרוור, לאחד מיקבי הריזלינג ההיסטוריים של גרמניה. דווקא הביו-דינמיקה היא תחום חדש עבורה. באיפופן, היא אומרת, הדבר פשוט לא היה אפשרי בהיקף הפעילות של היקב – אף שעובדים שם כמובן באופן בר-קיימא. בקרתויזרהוף, על 24 ההקטרים שלו, היא רואה אפשרויות אחרות.
ושם מחכה לה מתייה קאופמן. זה הופך את העניין למעניין בהחלט.
האלזסי יליד המקום הוא אחד מאותם ייננים שקורות החיים שלהם נקראים כאילו מישהו קנה במונופול היין רק את הרחובות היקרים. קאופמן התחיל ביינות מבעבעים באלזס, הגיע בשנת 2000 לשמפניה בולינג'ר באייה ונשאר שם עד 2013. כשף המרתף הוא עיצב שם במשך שנים סגנון שהפך את בולינג'ר לייחודית. לאחר מכן עבר לרייכסראט פון בוהל בדיידסהיים, שם היה משנת 2013 עד 2019 מנהל המרתף והמנהל הטכני, ובעיקר הראה ליינות המבעבעים הגרמניים מריזלינג שאין להם במה להתבייש מול שמפניה גדולה. בשנת 2019 נבחר ליינן השנה הן על ידי Falstaff והן על ידי Gault & Millau.
הנושא המרכזי שלו היה ועודנו עץ. אבל לא אותו סוג של שימוש בעץ שגורם ליין לטעום אחר כך כמו נגרייה. בולינג'ר מחזיקה כיום בכ-4,000 חביות ישנות, ובכך באחד מאוספי החביות הגדולים בשמפניה. חביות בריק חדשות אינן רצויות שם במפורש. החביות המשומשות מאפשרות לחמצן לחדור ליין בכמויות זעירות, בלי להעניק לו טעם עץ דומיננטי. שמפניות וינטג' גדולות מותססות בבולינג'ר בעץ; גם חלק מה-Special Cuvée ויינות הרזרבה עוברים את העולם הישן והמורכב הזה של חביות, מגנומים, שמרים וזמן. במהלך שנותיו בבולינג'ר טעם קאופמן אלפי מנות נפרדות מחביות, כדי להרכיב מהן וינטג', רזרבה ו-Non-Vintage.
הוא השתייך לדור של מנהלי מרתפים שהזכיר שוב לעולם השמפניה שעץ אינו פירושו אוטומטי טעם קלייה. בשימוש נכון, הוא כלי לחמצון מבוקר, למרקם וליכולת התיישנות. קאופמן ניסח זאת בפשטות רבה יותר: העץ מאפשר לתירוש לנשום. בתקופתו בבולינג'ר הותססו קובֶּה הווינטג' במלואן בעץ. מי שרוצה להבין מדוע כיום שוב עובדים כל כך הרבה בתי שמפניה שאפתניים עם חביות, צריך להתבונן בתקופה הזו.
לאחר מכן הביא קאופמן את החשיבה הזו לגרמניה. ביקרתי אצלו בשנת 2014 ברייכסראט פון בוהל, כאשר הוצבה שם התוכנית הלא-צנועה במיוחד לייצר את יין הריזלינג המבעבע הטוב ביותר בגרמניה. באותה תקופה זה נשמע מאוד כמו שיווק. כעבור שנים ספורות זה כבר נשמע הרבה פחות כך. קאופמן התייחס ליין ריזלינג מבעבע לא כתוצר לוואי של יקב, אלא באותה רצינות שהכיר מאייה.
כעת הוא המנהל היינני של קרתויזרהוף. והדבר המעניין במינוי החדש הוא שאנדראה וירשינג לא הגיעה כדי להסביר לו כיצד עליו להכין יין. חלוקת התפקידים ברורה. קאופמן אחראי על פילוסופיית היין ועל הסגנון, דומיניק פולק על גידול הגפנים, הייצור והתפעול, ואילו וירשינג מקבלת לידיה את הניהול הכולל. שלושה אנשים בעלי אישיות מובחנת למדי צריכים אפוא לעשות דבר שאינו מובן מאליו כלל בעולם היין העילי הגרמני: לעבוד יחד.
לכך מצטרף יקב שנראה בעצמו כאילו הוא מתעורר כעת משינה ארוכה (למרבה הצער, עדיין לא בכל הקשור למדיה החברתית). כרם קרתויזרהוףברג נמנה עם אתרי הריזלינג הגדולים ההיסטוריים של גרמניה. הבעלים אלברט בהלר משקיע בחידושו העדין של הבית ובסינמטק חדש. יחד עם קאופמן הוא אף פיתח בינתיים קרתויזרהוף ברוט. האחוזה אינה רוצה להיות מוזיאון. היא רוצה לחזור יותר אל ההווה – שאינו פשוט.
ובדיוק משום כך החלטתה של אנדראה וירשינג כה מרגשת. בדרך כלל מספרים את הקריירות בעולם היין כמו גפנים: נוטעים אותך במקום כלשהו ושם אתה נשאר. במיוחד ביקבי משפחה גרמניים, המוצא הופך במהרה לגורל. הדור הבא מקבל את המושכות, הדור הקודם פורש בשלב כלשהו, ותמונות המשפחה מסודרות מחדש.
אנדראה וירשינג עושה זאת אחרת. היא מעבירה את המושכות ללנה וממשיכה הלאה.
בכך נסגר גם הסיפור הקטן של Sister.Act. בשנת 2011 רצו שתי אחיות לנסות יחד מה אפשרי מחוץ לעולם וירשינג המוכר. בשנת 2026 הן עושות זאת בקנה מידה גדול יותר. לנה מקבלת לידיה את איפופן. אנדראה מקבלת על עצמה ברוור אחריות על יקב בעל היסטוריה של כמעט שבע מאות שנים. ושם היא פוגשת אלזסי שעיצב את בולינג'ר, שינה את יין הריזלינג המבעבע הגרמני, וברור שעדיין אין לו כל חשק לפרוש.
זה אינו חילוף נקודות מבט. זהו Sister Act Fact.
על אנדראה וירשינג, פרידתה מאיפופן והתחלתה החדשה בקרתויזרהוף תתפרסם בקרוב גם כתבת ריאיון במדור של WELT am SONNTAG.