בדיעבד, שמו של היין היה כמעט נבואי. בשנת 2011 הכינו אנדראה וירשינג ואחותה למחצה הצעירה, לנה, יין יחד וקראו לו „Sister.Act“. סילוואנר וריזלינג מגפנים ותיקות, בתסיסה ספונטנית, שהתיישנו בעץ גדול. עבור יקב האנס וירשינג הפרנקוני, בעל המסורת ארוכת השנים, היה זה אז מעין פריצה קטנה אל מחוץ לסדר המוכר שלו. אנדראה צברה ניסיון בתסיסה ספונטנית באזור הסאר, לנה למדה בגייזנהיים, ובין היתר התמחתה אצל אלויס לגדר בדרום טירול, העובד בשיטה ביו-דינמית. שתי אחיות באיפהופן, כל אחת עם הדבר שלה. 15 שנים מאוחר יותר מקבל השם משמעות שנייה. לנה פון גמינגן מקבלת על עצמה את ניהול יקב המשפחה. אנדראה עוזבת.
ולא יוצאת לפנסיה. בגיל 62 זו בהחלט הייתה אפשרות. אנדראה וירשינג עושה משהו מעניין הרבה יותר: היא מתחילה שוב.
ב-1 באוקטובר היא מקבלת על עצמה את ניהול קרטהויזרהוף שעל הרוור. לא כבעלים, כפי שעלול היה להשתמע מכמה דיווחים מטעים. היקב עדיין שייך לאלברט בהלר, שמשפחתו מחזיקה בו מאז 1811. עם זאת, יין מייצרים שם זמן רב הרבה יותר. נזירים קרטוזיאנים ייסדו את החווה בשנת 1335. כמעט 700 שנים מאוחר יותר מגיעה כעת פרנקונית ומקבלת על עצמה את הניהול.
האזור אינו זר לה לחלוטין. אנדראה וירשינג כבר עבדה משנת 1993 בטירת זארשטיין שעל הסאר, אז לצד בעלה דאז, כריסטיאן אברט. לאחר הפרידה שבה לפרנקוניה, ולבסוף קיבלה על עצמה את ניהול יקב המשפחה האנס וירשינג. מאז 2016 עמדה רשמית בראשו. וירשינג הוא אחד הבתים הגדולים של פרנקוניה: סילוואנר וריזלינג, יוליוס-אכטר-ברג, וסיפור משפחתי המגיע עד 1630. חברה שבה שם המשפחה כבר משמש כמותג.
כעת אנדראה וירשינג מוותרת מרצונה על עמדת הכוח הזו. ובאופן פרדוקסלי, בכך היא נעשית חשובה עוד יותר. שכן אם לא מודדים חשיבות בייצור יין אך ורק בהקטרים, בבקבוקים ובנקודות, אלא גם לפי השאלה מי מסוגל לחבר בין עולמות יין שונים, הרי שבזכות המעבר הזה אנדראה וירשינג היא כיום הכורמת החשובה ביותר בגרמניה. היא מכירה מבפנים את יקב המשפחה הפרנקוני הגדול, עבדה באזורי הסאר והמוזל, מרגישה בבית ב-VDP, מכירה את המסחר, את הפוליטיקה ואת האיגודים, וכעת עוברת לרוור, לאחד מיקבי הריזלינג ההיסטוריים של גרמניה. דווקא הביו-דינמיקה היא החידוש עבורה. באיפהופן, היא אומרת, הדבר פשוט לא היה אפשרי בהיקף הפעילות של היקב – אף שברור שהם עובדים שם באופן בר-קיימא. בקרטהויזרהוף, על 24 ההקטרים שלו, היא רואה אפשרויות אחרות.
ושם מחכה לה מתייה קאופמן. זה הופך את העניין למעניין באמת.
האלזסי מלידה הוא אחד מאותם ייננים שקורות החיים שלהם נקראים מעט כאילו מישהו קנה במונופול היין רק את הרחובות היקרים. קאופמן התחיל ביינות מבעבעים באלזס, הגיע בשנת 2000 ל-Champagne Bollinger באייה ונשאר שם עד 2013. כ-Chef de Cave הוא עיצב במשך שנים את הסגנון שהפך את Bollinger לייחודית. לאחר מכן עבר ל-Reichsrat von Buhl בדיידסהיים, שם שימש בין 2013 ל-2019 כיינן וכמנהל טכני, ובעיקר הראה ליינות הריזלינג המבעבעים הגרמניים שאין להם במה להתבייש מול שמפניה גדולה. בשנת 2019 נבחר הן על ידי Falstaff והן על ידי Gault & Millau ליינן השנה.
הנושא המרכזי שלו היה ועודנו עץ. אך לא השימוש בעץ שגורם ליין לטעום לאחר מכן כמו נגרייה. Bollinger מחזיקה כיום בכ-4,000 חביות ישנות, ובכך באחד ממאגרי החביות הגדולים בשמפניה. חביות עץ חדשות אינן רצויות שם במפורש. החביות המשומשות מאפשרות לחמצן לחדור אל היין בכמויות זעירות, בלי להעניק לו טעם עץ בולט. שמפניות וינטג' גדולות עוברות ב-Bollinger תסיסה בעץ; גם חלק מה-Special Cuvée ויינות הרזרבה עוברים את העולם הישן והמורכב הזה של חביות, מגנומים, שמרים וזמן. במהלך שנותיו ב-Bollinger טעם קאופמן אלפי חלקות חבית נפרדות, כדי להרכיב מהן יינות וינטג', רזרבה ו-Non-Vintage.
הוא השתייך לדור של יינני מרתף שהזכירו שוב לעולם השמפניה שעץ אינו אומר אוטומטית טעם קלוי. בשימוש נכון, הוא כלי לחמצון מבוקר, למרקם וליכולת התיישנות. קאופמן ניסח זאת בפשטות רבה יותר: העץ מאפשר לתירוש לנשום. בתקופתו ב-Bollinger תססו יינות הוינטג' שם במלואם בעץ. מי שרוצה להבין מדוע כיום שוב עובדים כל כך הרבה בתי שמפניה שאפתניים עם חביות, צריך להתבונן בתקופה הזו.
לאחר מכן הביא קאופמן את צורת החשיבה הזו לגרמניה. ביקרתי אצלו ב-2014 ב-Reichsrat von Buhl, כאשר שם הציבו את התוכנית היומרנית למדי לייצר את ריזלינג-זקט הטוב ביותר בגרמניה. בזמנו זה נשמע מאוד כמו שיווק. כעבור שנים מעטות זה נשמע הרבה פחות כך. קאופמן התייחס לריזלינג-זקט לא כתוצר לוואי של יקב, אלא באותה רצינות שהכיר מאייה.
כעת הוא המנהל היינני של קרטהויזרהוף. והדבר המעניין במינוי החדש הוא שאנדראה וירשינג לא הגיעה כדי להסביר לו איך להכין יין. חלוקת התפקידים ברורה. קאופמן אחראי על פילוסופיית היין ועל הסגנון, דומיניק פֶלק אחראי על גידול הגפנים, הייצור והתפעול, ווירשינג מקבלת על עצמה את הניהול הכולל. שלושה אנשים בעלי אישיות מודגשת למדי צריכים אפוא לעשות דבר שאינו מובן מאליו כלל בעולם יינות העילית הגרמני: לעבוד יחד.
לכך מצטרף יקב שנראה כאילו הוא עצמו מתעורר כעת משינה ארוכה (למרבה הצער, עדיין לא בתחום המדיה החברתית). כרם קרטהויזרהוף-ברג נמנה עם אתרי הריזלינג ההיסטוריים הגדולים של גרמניה. הבעלים אלברט בהלר משקיע בחידושו העדין של הבית ובוינוטק חדשה. יחד עם קאופמן הוא כבר פיתח אפילו Karthäuserhof Brut. האחוזה אינה רוצה להיות מוזיאון. היא רוצה לחזור יותר אל ההווה – שאינו פשוט.
ובדיוק משום כך החלטתה של אנדראה וירשינג כה מרגשת. קריירות בעולם היין מסופרות בדרך כלל כמו גפנים: שותלים אותך במקום כלשהו, ושם אתה נשאר. במיוחד ביקבים משפחתיים גרמניים, המוצא הופך במהירות לגורל. הדור הבא מקבל את המושכות, הדור הקודם פורש בשלב כלשהו, ותמונות המשפחה מסודרות מחדש.
אנדראה וירשינג עושה זאת אחרת. היא מעבירה את המושכות ללנה וממשיכה הלאה.
בכך נסגר גם הסיפור הקטן של Sister.Act. בשנת 2011 רצו שתי אחיות לנסות יחד ולראות מה אפשרי מחוץ לעולם וירשינג המוכר. בשנת 2026 הן עושות זאת בקנה מידה גדול יותר. לנה מקבלת על עצמה את האחריות באיפהופן. אנדראה מקבלת על עצמה ברוור את האחריות על יקב בעל היסטוריה של כמעט שבע מאות שנים. ושם היא פוגשת אלזסי שעיצב את Bollinger, שינה את הריזלינג-זקט הגרמני, וברור שעדיין אין לו כל חשק לפרוש.
זה אינו חילופי דורות. זהו Sister Act Fact.
על אנדראה וירשינג, על פרידתה מאיפהופן ועל התחלתה החדשה בקרטהויזרהוף, תתפרסם בקרוב גם טור ריאיון ב-WELT am SONNTAG.