(קלוד אוגוסט)
אני זוכר היטב: הייתה תקופה שבה יין היה כמעט בהכרח אירוע חברתי. לא שתיתי אותו לבד, אלא בלהקה, ליד השולחן, בפונדק, בשיחה. היין היה חומר מלכד, דבק קבוצתי, זרז לכל מיני התרחשויות משונות, ולעיתים גם תירוץ לבריחה מחיי היומיום. מי ששתה לבד נחשב חשוד, או לכל הפחות למישהו שהיה צריך לפצות על משהו. הוודאות התרבותית הזאת מתחילה להיסדק בשקט.
כי שותה היין בן זמננו (כלומר אני) יושב לבדו לעיתים קרובות יותר ויותר. לא מחוסר חברה, אלא מתוך צורה חדשה של בחירה. הערבים התקצרו, הגירויים נעשו צפופים יותר, הימים מקוטעים יותר. כשאני שותה היום כוס בערב, אני עושה זאת לעיתים קרובות לא עוד כדי להאריך את הערב, אלא כדי לסדר את היום ואת המחר. היין אינו עוד מגבר חברתי עבורי, אלא כלי לריכוז. האם זהו הגיל הממשמש ובא? כלומר, הגיל המבוגר עוד יותר, כי זקן אני מרגיש כבר עכשיו.
הכוס עומדת שם, בחדר שקט, הטלפון מונח הרחק מהישג יד, יחד עם המקבוק. אין שיחה, אין צחוק, אין אדם ממול שצריך לשרת או לשכנע. במקום זאת יש סוג אחר של דיאלוג: קצר עם היין, ארוך יותר עם הקשב העצמי, עם היום ששוקע אט־אט ועם מחר שעומד להתחיל בקרוב. זו אינה בריחה. זו צורה של משמעת.
הבדידות הזאת אינה עצובה. היא מדויקת. היא מאפשרת תפיסה שכמעט אינה אפשרית בקבוצה. מקשיבים לעצמנו ביתר דיוק. ביין טועמים פחות את המובן מאליו, ויותר את מה שמתגלה באיחור: חומרים מרים, אורך, טמפרטורה, הדהוד. היין אינו זוכה לפרשנות, אלא נצפה. הוא אינו חייב למצוא חן בעיני איש מלבד זה ששותה אותו. אני.
כמובן, אין זו הטפה נגד חברתיות. יינות גדולים מתפתחים בשיחה, בוויכוח, בפליאה המשותפת. אבל משהו השתנה. העולם נעשה רועש יותר, מהיר יותר, מתקשר ללא הרף. היין אינו מגיב לכך בעוצמה קולית נוספת, אלא בנסיגה. הוא נעשה מדיום של נוכחות שקטה.
אולי זה גם מסביר מדוע אנשים רבים שותים היום אחרת מבעבר. פחות, באופן ממוקד יותר, במודעות רבה יותר. לא השכרות עומדת במרכז, אלא הרגע. לא האישור מאחרים, אלא התהודה העצמית. היין כבר אינו נחוץ כדי ליצור קרבה – הקרבה ממילא מדומה בכל מקום – אלא כדי לאפשר מרחק. מרחק שמאפשר למחשבה לשוב ולהתקיים.
הבדידות החדשה הזאת של שותה היין היא לא אובדן, אלא שינוי בתפקיד. היין אינו עוד באופן אוטומטי חברותא, אלא אפשרות אחת מני רבות. אפשר לחלוק אותו – או לפגוש בו לבד. שתי האפשרויות לגיטימיות. אבל השתייה לבד חדלה להיות פגם חברתי. היא נעשתה עמדה.
אולי זו אפילו צורת בשלות של השתייה. כזו שכבר אינה צריכה להוכיח דבר. לא ידע, לא טעם, לא שייכות. רק תשומת לב. וזמן. שני דברים שנעשו נדירים יותר מכל בציר גדול.