(מנפרד קלימק / תמונה מונפשת: runwayml)
אלויס לגדר הוא אדם שבדרום טירול מכירים גם מחוץ לעולם היין כדמות חברתית־פוליטית רבת־שנים. דרום טירול, אזור הנמצא ממילא בין קבוצות אתניות ובין מצבים שונים, מצא בלגדר כבר בשלב מוקדם אדם חשוב, שלא ראה את מרחבי הביניים האלה כבעיה, אלא כאפשרות.
את אלויס לגדר הכרתי בסוף שנות ה־80 לא בגלל היינות שלו. באותה תקופה הייתי בדרום טירול לצורך כתבה פוליטית, שעסקה בהתחזקותן מחדש של תנועות ימניות קיצוניות, לאומניות־גרמניות, בצלו של גל ההצלחות הראשון של מפלגת FPÖ האוסטרית. עשרים שנה לאחר פיגועי הפצצות האחרונים של תנועת החירות הטירולית, האווירה בארץ שוב הייתה מתוחה, והיחסים בין קבוצות השפה שוב היו שבריריים מאוד. דברים רבים נראו כאילו הסכסוך האתני הועלה שוב לדיון.
ואז, באמצע הכתבה הזו, הגיע הביקור אצל לגדר. לא שיחה על פוליטיקה, לפחות לא במובן הצר של המילה. אלא סיור באחוזה טירולית שנרכשה זה עתה ושחלקה הייתה הרוסה למחצה. ושם, כמעט כבדרך אגב, הוצג רעיון: Löwengang. באותה תקופה היה זה רק היין האדום (שבגלל החוויה הזו אני נשאר נאמן לו כבר שנים). רעיון בעל מחשבה בינלאומית. אך לא כהתרחקות, אלא כהתרחבות. לגדר היה משוכנע שמשהו בדרום טירול משתנה. שהתלכדות כלכלית בארץ תרגיע גם את המתחים החברתיים. ביטחון כזה, באותה תקופה, היה רחוק מלהיות מובן מאליו. ואלויס לגדר צדק.
כיום נראה שחלק גדול מזה התממש. דרום טירול יציבה מבחינה כלכלית, הרב־לשוניות הפכה בה למובנת מאליה, והיא מחוברת לרשתות בינלאומיות. לגדר לא רק ליווה את הדרך הזו, אלא עיצב אותה בענף שלו ומעבר לו. האחוזה במרגראיד (עם ה אוסטריה והווינוטק “Paradeis” – גן עדן אמיתי) נמנית עם הראשונות באזור הזה, שהפך למרתק מבחינה אנולוגית, שעובדות באופן עקבי בשיטה ביו־דינמית. לא כ־greenwashing, כמובן, אלא כמערכת. גידול יין כמחזור, כמכלול חקלאי שבו חושבים יחד על הגפנים, בעלי החיים והקרקעות.
היינות מבטאים את שיטת העבודה הזו, בלי לנופף בה. ה Löwengang נשאר, ובינתיים הוא מיוצר בכמה גרסאות. השרדונה נמנה עם הפרשנויות המוכרות ביותר לזן באיטליה, בעל חומר ועומק, אך ללא הגזמה. הקברנה Löwengang מראה כיצד הזן הבינלאומי הזה יכול למצוא כאן צורה ייחודית משלו, בלי להתכחש למקורו כזן איכות המיועד להמונים.
לצדו עומדים יינות שחשיבתם נובעת יותר מן האזור. ה Terra Alpina Pinot Grigio, שלעתים קרובות ממעיטים בערכו משום שהוא נגיש, אף שהוא מדויק וצלול. ה Porer Pinot Grigio, שמראה מה הזן הזה מסוגל להציע מעבר לחוסר ייחוד. ולבסוף ה Casòn Bianco (הזנים: Viognier, Petit Marsanne, Rousanne, Marsanne, Semillon ו־Assyrtiko), בלנד שחומק מכל סיווג מהיר, ובדיוק משום כך נשאר מרתק כל כך.
כיום היקב מנוהל בידי בנו של אלויס לגדר, אלויס קלמנס לגדר, .המעבר התנהל ללא שבר, מה שאינו מפתיע בעסק המנוהל בתבונה כזו. הכיוון נשאר בעינו, וההחלטות ממשיכות להתפתח. מרגישים שכאן לא מנהלים מודל סגור, אלא ממשיכים להפעיל מערכת פתוחה.
פעם בשנה המערכת הזו נפתחת גם כלפי חוץ. SUMMA הוא שמה של ירידת היין הקטנה שמארגן לגדר, במקביל מבחינת לוח הזמנים ל Vinitaly בוורונה, אך בממד שונה לחלוטין. לא אירוע המוני, לא המולת ירידים, אלא מפגש ממוקד של ייננים החולקים תפיסה דומה של יין. כאן ניצבים בקבוקים שבדרך כלל נדיר למצוא זה לצד זה. כאן טועמים, דנים ומשווים. כאן חושבים על יין, כפי שאלויס לגדר, בעל הכישרון הפילוסופי, הגה אותו בזמנו.
SUMMA הוא אפוא יותר מעוד אירוע של יריד יין. זוהי תמצית של מה שלגדר בנה במשך עשרות שנים: רשת, רעיון של גידול יין, דרך להתנהל זה עם זה. פוגשים שם ייננים מצרפת, מאוסטריה, מגרמניה ומאיטליה, שאינם מגדירים את עצמם לפי נתחי שוק, אלא לפי עבודתם.
כאשר מביטים היום בלגדר, רואים לא יין יחיד ולא פרויקט יחיד, אלא מכלול. יקב שהשתנה במהלך השנים בלי שנאלץ להמציא את עצמו מחדש, בכך שהוא ממציא את עצמו מחדש שוב ושוב. ג'ובאני די למפדוזה שולח ברכות. אזור, שפעם היה מפוצל כל כך בין הקבוצות האתניות והעמקים שלו, התאחד והפך לדוגמה בינלאומית להצלחתם של אזורים קשים גם מבחינה פוליטית. דבר כזה כבר לא היה אפשרי כיום, בעידן של שנאת הרשתות החברתיות.