מחר שוב יגיע יום האחדות הגרמנית. נראה תמונות משער ברנדנבורג, פוליטיקאים ידברו על תהליך האיחוד המוצלח של השנים האחרונות (ועל מפלגת AfD, שמתנגדת לכך), ולכל המאוחר בערב מישהו יציין שגם 36 שנים לאחר האיחוד מחדש, המזרח והמערב עדיין לא הפכו בכל מקום לאותה מדינה – למעשה, אפילו לא קרוב לכך. בכל הנוגע ליין, אפשר בהחלט לחסוך את הנאום הזה. כאן העניין די חד־משמעי: גרמניה לא התאחדה.
נסו פעם להזמין יין מסקסוניה או מזאלה־אונשטרוט במסעדה טובה בקלן, בדיסלדורף, בפרנקפורט או בשטוטגרט. זה לא בלתי אפשרי. אבל בערך טבעי כמו טרולינגר טוב בבר יין שוואבי (אוקיי: מודה, זו פרובוקציה גדולה). בתפריטים מופיעים ריינגאו, מוזל, פאלץ, ריינהסן, באדן, פרנקוניה, לפעמים אוסטריה, איטליה וביניהן חצי מהעולם. מייסן? פרייבורג? נאומבורג? די נדיר. אף על פי כן, יין מזרח־גרמני אינו המצאה של האיחוד מחדש. באזורי זאלה ואונשטרוט מתועד גידול גפנים מאז ימי הביניים, וסקסוניה יכולה להתגאות ביותר מ־800 שנות היסטוריה. מייסן נחשבת לערש גידול הגפנים הסקסוני; במאה ה־17 עמדו שם ולאורך האלבה אלפי הקטרים של כרמים. בזאלה ובאונשטרוט היו בתחילת המאה ה־16 אפילו כ־10,000 הקטרים. אלה אינן אזורי יין שהומצאו אחרי 1990, ושמתוך נימוס של מדיניות מבנית הציבו בהם כמה גפנים. הם היו ארץ יין הרבה לפני שגרמניה ידעה שיום אחד תהיה קיימת בה מדינה בשם הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית.
ובכל זאת, המערב מתייחס ליינות האלה עד היום קצת כמו לאורחים מרפובליקה אחרת. היוצאת מן הכלל הגדולה נקראת רוטקפכן. יקב היין המבעבע בפרייבורג הוא כנראה הסיפור המצליח ביותר של יקב מזרח־גרמני לאחר האיחוד מחדש. הוא נוסד ב־1856, ובתקופת הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית הפך, כמפעל בבעלות העם, ליצרן היין המבעבע הגדול במדינה. לאחר 1990 המכירות צנחו בתחילה, מספר העובדים הצטמצם באופן דרמטי, וב־1993 הגיע רכישת ההנהלה. לאחר מכן התרחש דבר שלא התאים ממש לנרטיב המקובל של התקופה שלאחר האיחוד: המזרח קנה את המערב. מרוטקפכן נוצרה רוטקפכן־מום, וכיום היא מובילת השוק בגרמניה בקטגוריית היין המבעבע. כמובן, אין פירוש הדבר שרוטקפכן היא יין מבעבע מזאלה־אונשטרוט במובן הצר. תאגיד בסדר גודל כזה עובד עם יינות שמקורם הרבה מעבר לאזור. רק בקבוקים מיוחדים מסתמכים במפורש על ענבים מזאלה־אונשטרוט. אבל גם אין צורך לעקם את האף: רוטקפכן מייצרת יין מבעבע המוני ונגיש, וככל הנראה לא מעט אנשים רוצים לשתות בדיוק אותו. אינטלקטואלים של היין נוטים לפעמים לחשוב שפופולריות היא כבר פגם באיכות. זה שטות. רוטקפכן אינה שמפניה של כורם, והיא גם לא מתיימרת להיות כזו. זהו סיפור הצלחה תעשייתי מפרייבורג. ואחד המותגים המזרח־גרמניים הבודדים שבהם, לאחר האיחוד, המערב לא בלע את המזרח, אלא בשלב כלשהו קרה דווקא ההפך.
ביין עצמו התפתח הסיפור בצורה מורכבת יותר. כיום יש בזאלה־אונשטרוט מעט פחות מ־900 הקטרים של כרמים. זהו אזור קטן, יבש וצפוני למדי. מעט משקעים, כפור חורפי וכפור מאוחר: גידול גפנים היה כאן במשך זמן רב עבודה על גבול האפשרי מבחינה אקלימית. עמקי הנהרות המוגנים יוצרים איי חום, ואבן גיר קונכייתית ואבן חול צבעונית מאפיינות כרמים רבים. התוצאה היא לעיתים קרובות לא יינות כבדים, אלא יינות בהירים, מדויקים ובעלי חומציות מודגשת. לאחר 1990 נאלצו הכורמים שם לא רק לארגן מחדש את המשקים. הם נאלצו להשיב לעצמם זהות. עצמאות פרטית הייתה קשה ברפובליקה הדמוקרטית הגרמנית, וגידול הגפנים עוצב במידה רבה על ידי מבנים מדינתיים וקואופרטיביים. לכן העובדה שכבר ב־1996 הצטרפו ל־VDP ליצקנדורף מבאד קוזן, יקב מזאלה־אונשטרוט, ושלוס פרושוויץ מסקסוניה, הייתה יותר מהצטרפות לאיגוד. זו הייתה הצהרה: איננו רוצים שיתייחסו אלינו כאל יינות מזרחיים פולקלוריסטיים, אלא להשתתף בגידול היין הגרמני העילי.
בסקסוניה, לעומת זאת, יש כיום בקושי מעט יותר מ־500 הקטרים. הכרמים נמתחים לאורך האלבה סביב דרזדן, ראדבויץ ומייסן. מי שצעד פעם בין הטרסות שם מבין מיד מדוע לנוף הזה אין הרבה במשותף עם ריינהסן. זהו גידול גפנים של חומות, חלקות קטנות, טרסות תלולות ואור צפוני. הריזלינג מחזיק כיום שוב בשטח הכרמים הגדול ביותר, ולצדו נטועים מילר־תורגו, פינו בלאן, טראמינר, פינו נואר ומספר מדהים של זנים אחרים. האם בדיוק כאן טמונה אי־ההבנה? המערב עדיין אוהב לראות באזורים האלה גרסאות מאוחרות של עצמו. סקסוניה אמורה להיות אזור ריינגאו קטן, וזאלה־אונשטרוט מוזל צפוני. אבל למה בעצם? גידול הגפנים המזרח־גרמני המעניין ביותר מתחיל במקום שבו הוא מפסיק לנסות לחקות יין מערב־גרמני.
ולשם כך, בינתיים, צריך אפילו לעזוב את סקסוניה ואת זאלה־אונשטרוט. ברנדנבורג הייתה פעם ארץ יין. מימי הביניים ועד המאה ה־19 עמדו גפנים לאורך האודר והנייסה, בהאבלנד, סביב קוטבוס ובפלמינג. לאחר מכן הן נעלמו ברובן. כיום הן חוזרות. בפילגראם, לא רחוק מפרנקפורט שעל האודר, משפחת פטקה מנהלת יקב של ממש. הענבים גדלים בשטחים שבבעלות המשפחה, הבציר נעשה ביד, וליינות מותר לשאת באופן רשמי את הכינוי "יין כפרי מברנדנבורג". לאוזניים מערב־גרמניות זה עדיין נשמע קצת כמו אננס ממקלנבורג. וזו בדיוק הבעיה. בנויצלה זה נעשה יפה עוד יותר. שם כבר גידלו הציסטרציאנים יין בעבר. במאה ה־18 הורה אב המנזר מרטינוס לשתול על ה"שייבה" גפנים מבורגונדי. עד 1840 יוצר שם יין, ואז הופסק הכול למשך כ־160 שנה. בשנת 2002 החלו כורמי מנזר נויצלה להחיות את הכרם. כיום שוב גדל יין בתוך מתחם המנזר הבארוקי. לא עסק גדול, אלא עבודת תרבות בעזרת מזמרת גפנים.
ואז ישנו וולקנברג בלוסאציה. למעשה, הכרם הזה כלל לא היה אמור להתקיים. הכפר וולקנברג נהרס לטובת מכרה הפחם הפתוח וֶלצוֹב־דרום. לאחר כריית הפחם נוצר ממיליוני מטרים מעוקבים של עפר מדרון חדש הפונה מדרום לדרום־מערב. קודם לכן בדקו, יחד עם מדענים, אילו גפנים מסוגלות להתמודד עם האקלים היבשתי של לוסאציה ועם הקרקעות ששוקמו. כיום גדלים שם, בין היתר, פינו בלאן ופינו גרי, ריזלינג אדום, שנבורגר, רונדו וקברנה דורסה. כרם על מכרה פחם פתוח לשעבר: קשה לדחוס יותר היסטוריה גרמנית לתוך בקבוק.
וכנראה טמון בכך כיום אפילו היתרון האינטלקטואלי של המזרח. לגידול הגפנים במערב גרמניה יש מסורת אדירה. מוזל, ריינגאו, פאלץ, באדן, פרנקוניה: כרמים מפורסמים, סיווגים, סיפורי משפחות, ירושות, כללים ותמונה מדויקת למדי של האופן שבו אמור להיראות יין גרמני גדול. זהו אוצר. אבל הוא יכול להיות גם משקולת. במזרח נקטע חלק גדול מכך בעקבות המלחמה, הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית, ההפקעות, הקולקטיביזציה ולבסוף התמורה הכלכלית הרדיקלית לאחר 1990. מבחינה היסטורית זה לא היה יתרון, ואין לייפות זאת ברומנטיקה. אבל גידול הגפנים כיום נהנה מכך שבמקומות מסוימים יש לו פחות יראת כבוד כלפי המשפט: כך תמיד עשינו. לכך מצטרף האקלים. מה שהיה בעבר חיסרון משתנה. המיקום הצפוני אינו מבטיח בשום אופן עתיד ורוד – בצורת, כפור מאוחר ואירועי מזג אוויר קיצוניים נותרו סיכונים משמעותיים. אבל עונות גידול חמות יותר הופכות מקומות לראויים לעניין עבור יין איכותי, שמגדלי גפנים במערב גרמניה היו לועגים להם עד לפני כמה עשורים. ברנדנבורג היא הדוגמה הקיצונית ביותר לכך.
ייתכן אפוא שמפת היין הגרמנית מצוירת מחדש ממש עכשיו. לא לאורך הגבול הישן, אלא לרוחבו. המוזר הוא שרבים מחובבי היין במערב עדיין לא הבחינו בכך. מחר יחגגו הגרמנים 36 שנים לאחדות הגרמנית. מבחינה פוליטית, כלכלית וחברתית שוב יתווכחו על מידת האחדות שנוצרה בפועל. בכל הנוגע ליין, התשובה פשוטה יותר. המערב ממשיך לשתות בעיקר יינות מהמערב. המזרח מייצר כבר מזמן יינות שכמעט איש במערב אינו מכיר. אבל במזרח שותים אותם. ובהנאה. וגם בגאווה מסוימת.
