(Claude Auguste / Pic: Massa)
בפיימונטה יש די והותר יין מפורסם וזני ענבים מפורסמים: בארולו, ברברסקו, נביולו – שמות גדולים, מחירים גדולים, מרתפים גדולים כקטנים וקהל לקוחות בינלאומי שלמד במשך עשרות שנים שמאזור זה מגיעים כמה מיינות האדומים החשובים ביותר באירופה. בדיוק שם מתרחש עכשיו משהו שעשוי להיות מעניין משמעותית יותר לעתיד גידול הגפנים מהבקבוק הבא עם דירוג מאה נקודות: זן ענבים לבן שכמעט נכחד, נשתל לפתע, נרכש, נמכר במחירים גבוהים ומתגלה על ידי ייננים שעסקיהם התבססו עד כה בעיקר על יינות אדומים גדולים.
שמו טימוראצו.
לפני ארבעים שנה לא היה ממנו אפילו בקבוק מסחרי אחד. כיום נטועים בפיימונטה יותר מ־500 הקטר, 117 יצרנים מייצרים טימוראצו, יינות עילית עולים יותר מ־80 אירו, שטחים נוספים נכנסים כעת להנבה, וכבר מצפים לכשני מיליון בקבוקים בשנת 2027. כשלעצמו, זו עדיין אינה מהפכה בשוק היין. הסיפור נעשה מעניין רק כשבוחנים מאין הגיע הזן ומי משקיע בו כיום.
טימוראצו היה נפוץ בפיימונטה כבר במאה ה־14; לפי האמונה, לאונרדו דה וינצ'י הגיש אותו ב־1469 בחתונתה של איזבלה מאראגון. בתקופות מסוימות היו באזור כ־2,000 הקטר של הזן. ואז הגיעו הפילוקסרה והכלכלה. טימוראצו קשה לגידול בכרם, עתיר עבודה, מניב יבולים בלתי צפויים, ואחרי אסון הפילוקסרה היה פשוט מייגע מדי כדי לשתול אותו מחדש בהיקף נרחב. אפילו ה־DOC Colli Tortonesi, שנוצר ב־1973, כלל אותו בתחילה כלל לא.
העובדה שאנחנו מדברים היום בכלל על טימוראצו נובעת במידה רבה מ־ Walter Massa. בסוף שנות השמונים היו בבעלותו עדיין כ־400 גפנים פזורות, וב־1987 הוא ביקבק מהן לראשונה יין. בתחילה הוא לא שכנע. אולם כמה שנות התיישנות בבקבוק שינו אותו במידה כזאת שמאסה החל לחפש כרמים ישנים, לאסוף חומר ריבוי ולשכנע שכנים לנטוע מחדש. זה לא היה תחביב רומנטי. טימוראצו דרש בערך פי שלושה עבודה, תמורת חלקיק מהיבול של זנים אחרים. בלי מחירים גבוהים בהתאם, החשבון פשוט לא הסתדר. ב־2003 הגיעו לשטח של 60 הקטר בלבד. ואז ההתפתחות נעצרה.
כיום התמונה שונה, ובדיוק כאן טימוראצו נעשה מעניין עבור עולם היין האירופי כולו. שכן בינתיים נכנסו לתמונה יצרנים מעסקי בארולו. Roagna מייצר טימוראצו, וכך גם Borgogno; Vietti, Pio Cesare, La Spinetta ו־Viberti הצטרפו אף הם. איתם הגיעו הון, הפצה בינלאומית וקהל לקוחות שמוכן להוציא סכומים משמעותיים על יין לבן מזן שעד לפני זמן קצר היה כמעט בלתי מוכר. השם Derthona, הכינוי הלטיני לטורטונה, נעשה למונח המשותף ליינות השאפתניים מטימוראצו. זן עתיק קיבל קיום כלכלי חדש.
כדאי לבחון זאת מקרוב דווקא עכשיו.
בימים האחרונים פרסמנו ב־WINEPARTY נתוני מסחר אנונימיים, שלפיהם מכירות היין האדום במחצית הראשונה של 2026 צנחו ב־46 אחוזים אצל קמעונאי מקוון גדול. אנחנו עדיין לא יכולים לאמת את הנתונים האלה באופן עצמאי – פניותינו נותרו ללא מענה. עם זאת, כמעט איש כבר אינו חולק על כך שליין האדום יש בעיות במסחר. לכן אזורי היין האדומים הגדולים באירופה יצטרכו במוקדם או במאוחר לחשוב ממה ירוויחו בעתיד כסף נוסף.
איטליה מספקת תשובה אפשרית: יין לבן. וליתר דיוק, דווקא מזנים אזוריים עתיקים.
שכן נראה שהדור החדש של שותי היין אינו מחפש רק מוצרים חדשים. הוא מחפש גם מקור, זני ענבים נדירים וסיפורים שלא הומצאו רק אתמול במשרד פרסום ובידי הבינה המלאכותית שלו. לטימוראצו יש שפע מכל אלה. לכך מצטרף פרופיל טעמים שמתאים להפליא להווה. דרתונה צעיר יכול להיות מלוח, מהודק, פרחוני או בעל אופי של פירות גלעין; חלק מהיינות כאלה בתחילה רדוקטיביים במיוחד. לאחר כמה שנים הם מפתחים ניחוחות וטעמים של חציר, אגוז לוז, שיטה, שעוות דבורים, ג'ינג'ר, שומר וכורכום. לזן יש גוף ופוטנציאל התיישנות משמעותי. זהו יין לבן לאנשים שרוצים לגלות יין, אך אינם מוכנים לוותר על עומק.
ייתכן שיש כאן הרבה יותר מסיפור הצלחה פיימונטזי. אזורי היין האדומים המפורסמים של אירופה יושבים על אוצר תרבותי שהם עצמם שכחו בחלקו. זני ענבים לבנים עתיקים נעקרו, ננטשו או נדחקו לשטחים זעירים, משום שבמשך עשרות שנים היה קל יותר להרוויח כסף מהשמות האדומים הגדולים. כעת השוק משתנה, ולפתע דווקא הזנים הנשכחים האלה יכולים לשוב ולהיות מעניינים.
אין פירוש הדבר שמחר יעקרו בבארולו את הנביולו כדי לשתול טימוראצו. אבל פירוש הדבר הוא שאזור יין פועל בחוסר תבונה כלכלית למדי אם הוא קושר את עתידו אך ורק לקטגוריית יין שהמכירות שלה נתונות כעת ללחץ משמעותי. היין הלבן צומח, השתייה הקלה יותר צומחת, והסקרנות כלפי זנים אוטוכתוניים צומחת. ויין שנושא עמו סיפור בן מאות שנים אינו צריך להמציא את מקורו.
שותי יין צעירים אינם חייבים לקבל את פניהם באמצעות קוּבֶּז'ים דמיוניים חדשים ללא הרף, תוויות צבעוניות וקטגוריות שהומצאו באופן מלאכותי. אפשר גם לתת להם זן ענבים שלאונרדו דה וינצ'י הכיר, שהיה כמעט נשכח במשך מאה שנים, והיום מפיק שוב יינות מצוינים. אפשר לספר להם מדוע אנשים כמו Walter Massa דבקו בו במשך עשרות שנים, אף שבתחילה כמעט לא היה אפשר להרוויח ממנו כסף. ואפשר למזוג להם יין שאחר כך יעשה בעצמו את כל מה שעוד נותר לעשות.