(קלוד אוגוסט / מערכת / צילום מונפש: היקב ו-Runwaylm)
כדאי להתבונן במרקוס מוליטור פעם אחת מן הצד שכמעט תמיד נשמט מן השיח הציבורי על היינן הזה, שהפך בשנים האחרונות לשקט יותר. לא מיתוס הריזלינג ביקום הריזלינג של מוליטור, שכמעט אי אפשר עוד להקיף, אלא היינות ה״אחרים״. הם אינם פרויקט צדדי, ואינם מגרש המשחקים של מצליחן-יתר, אלא אולי המפתח הכנה ביותר להבנת החשיבה שלו.
משום שמה שמוליטור עושה כאן אינו אלא החלה של תפיסת איכות מוזלנית רדיקלית על זני ענבים שנחשבו במשך זמן רב לזרים באזור המוזל. פינו בלאן, שרדונה, פינו נואר – בתחילה זה נשמע כמו בינאום, כמו הסתגלות. למעשה, זה בדיוק ההפך. מוליטור מייצר את היינות האלה לא למרות המוזל, אלא באמצעות המוזל. צפחה, מדרונות תלולים, קרירות, סבלנות – זו מערכת הקואורדינטות שגם היינות האלה כפופים לה. אסור להם להחליק דבר, לטשטש דבר – ובוודאי שלא לפשט דבר.
מה שבולט תחילה הוא הזמן. היינות האלה לעולם אינם ״מוכנים מוקדם״. הם מסרבים לרושם המהיר, להופעה המתחבבת. פינו בלאן איינשטרן למשל, אינו פתיח פירותי, אלא יין טרואר רציני (במחיר מגוחך), שמציע יותר מתח מרוב יינות הפינו בלאן בגרמניה. בהירות הדרית, מינרליות מלוחה וקרירה שנושאת את היין יותר משהיא מחמיאה לו. העץ נותר ברקע, לעולם אינו טיעון, אך תמיד נוכח באלגנטיות. מדובר במבנה, לא בהצהרה.
הדבר מתבהר עוד יותר אצל יינות הפינו בלאן שנבחרו בקפידה רבה יותר מקלוסטרברג שבווילהן. בין אם מדובר בגרסה הקלאסית *** או ב גרסה עם מגע ממושך יותר עם הקליפות – היינות האלה נעים במודע על הגבול של מה שמוזל יכול להיות. ובדיוק בכך טמון הקסם שלהם. הם מחברים עומק בורגונדי עם עצבנות מוזלנית, עוצמה עם קרירות, בשלות עם הובלה הדוקה. הפרי לעולם אינו רחב, אלא תמיד ממוקד: תפוחים צהובים וגם ירוקים, טריים מן הבציר ולא בשלים, קליפת הדרים, מעט קמומיל, ולצדם גיר, מלח, וטאנין מן הקליפות שכבר הפך למדויק להפליא ואף מופיע באלגנטיות. אלה יינות שתובעים. וגם טעימים.
דומה הדבר לגבי ה שרדונה מקלוסטרברג. אין זה ניסיון לחקות את בורגונדי, אלא תשובה לשאלה מה יכול שרדונה להציע במוזל. הארומטיות נותרת פירותית-בהירה, כמעט מאופקת, ונישאת על ידי רעננות, לא על ידי שומניות. לימון, יותר ליים, חבוש, נגיעה אקזוטית, אך הכול מוחזק במתח באמצעות החומצה והמשיכה המינרלית הפנטסטית. העץ נוכח יותר, אך מרוסן לחלוטין בידי צוות המרתף – יותר מרקם מטעם. כאן מורגש היטב כתב ידו של מוליטור: לא להשאיר דבר ליד המקרה, אך גם לא לדחוף דבר אל הדרמטי ואל ההגזמה.
הגישה הזו מתבהרת אולי יותר מכול בפינו נואר. הגראכר הימלרייך *** (נלגמו בצירים 2018 ו-2019) אינו קוריוז מוזלני, אלא פינו גדול ורציני שיכול לעמוד ללא חשש לצד יינות בורגונדי עילית – לעולם לא כהעתק, תמיד כפרשנות עצמאית. האף נע בין דובדבן לבבי, גם קסיס, אוכמניות, תיבול עשבי וסלע כהה ומלוח. בפה מתחברים עסיסיות ונוקשות, מתיקות ומינרליות מלוחה, בשלות ורעננות. השימוש בשזרות מורגש, אך נעשה באופן ממושמע ומכוון – לא כאמצעי סגנוני, אלא כאלמנט של מתח. התוצאה אינה יין חלק, אלא פינו עוצמתי-אלגנטי, לעיתים סרבני, אך תמיד מרתק וגדול.
מה שמחבר בין כל היינות האלה הוא רעיון כמעט מיושן של גדולה. הם נשענים על יכולת התיישנות בתקופה שבה הסבלנות הפכה לחריג. והם מראים שהאובססיה של מוליטור לאיכות אינה שאלה של זן ענבים, אלא שאלה של גישה לעשיית יין – גם אם בעתיד אולי כדאי שנשתמש במילה ״גישה״ בחסכנות רבה יותר.
במובן זה, היינות ה״אחרים״ של מרקוס מוליטור אינם הערת שוליים, אלא משפט עיקרי נוסף. הם מספרים על יינן שאינו עוצר, אף שכבר מזמן יכול היה לנוח על זרי הדפנה. והם מזכירים שיינות גדולים נוצרים לעיתים קרובות שם, שבו מישהו מוכן להגדיר את עצמו מחדש, מעבר לכל מה שניתן לצפות.