(מנפרד קלימק / WELT am SONNTAG / בעריכה מערכתית / תמונות שעברו עיבוד: Runwayml)
הסתייגות מצריכה, לחץ מחירים, דורות צעירים יותר ששותים פחות יין, ייננים שאמורים להיערך לזמנים קשים יותר – המשפטים האלה הפכו בינתיים לרחש הרקע הקבוע של הענף. הם חוזרים על עצמם, משתנים ומוחרפים. והם אינם שגויים. אבל הם גם אינם כל האמת. מי שמבקר כיום ביקבים בגרמניה ובאוסטריה נתקל שוב ושוב במציאות שאינה רוצה להתאים ממש לנרטיב הזה. עסקים שמרגישים מעט מאוד מהמיתון שהוכרז עליו. כאלה שמוכרים ביציבות. אחרים שאף גדלים – אפילו בארצות הברית, למרות המכסים. לא מתוך התעלמות מהמשבר, אלא מתוך גישה עתיקה יותר מכל דיון שוק: התמקדות במה שיש. במקום. בכרם. באפשרי.
שתי פגישות כאלה אפשר להציב זו לצד זו היטב, משום שהן מגיעות מאזורים שונים ובכל זאת חולקות את אותו עיקרון: נאמנות ללא תנאי לטרואר – ולעיבוד הסבלני של מה שהוא מניב.
בוואכאו הפדרשפיל חווה חזרה שקטה. במשך זמן רב הוא היה הקטגוריה האמצעית בין שטיינפדר לסמרגד, קטגוריה שנהגו להתעלם ממנה, ולעיתים קרובות לזלזל בה. כיום הוא נראה כמעט כמו התשובה לתקופה שמחפשת פחות אלכוהול ויותר מתח פנימי. גרונר ולטלינר פדרשפיל פוינט® 2024 של יוהאן דונבאום הוא שיעור מאלף לכך. לא יין ראוותני, ולא יין שתלטני. פרי גלעיני ישנו, אך הוא מרוסן. חבוש, נגיעה של עשן, ומתחתיהם אותה מינרליות מלוחה שנושאת את הלגימה ומאריכה אותה. זה אינו יין לאפקט מהיר, אלא יין שנשאר – דווקא משום שהוא קליל, מבלי להפוך אי־פעם לחסר חשיבות.
העובדה שדונבאום עדיין מעניק לסמרגדים מקום נרחב אינה סותרת זאת כלל. קירכווג, ספיצר פוינט, זֶצְבֶּרְג: שלושה יינות, שלושה שילובים שונים של תיבול, פרי ומתח מינרלי. קירכווג מתוח וקלאסי, ספיצר פוינט קרמי ופירותי־צהוב יותר, זצברג קר ואבני מהטרסות הגבוהות יותר. לצדם נויבורגר ושרדונה – זנים משניים בוואכאו, כמעט אנכרוניזמים – שמראים כי לא הזן לבדו הוא שמעניק ליינות של דונבאום את עוצמתם, אלא ההתנהלות המדויקת שלו עם הקרקע, היבולים והמיקרו־אקלים. הריבונות כאן אינה נוצרת מתוך גיוון, אלא מתוך שליטה.
על המוזל, בבראונברג, פועל שטפן שטיינמץ על צורה אחרת, כמעט רדיקלית יותר, של בהירות. אוסף הריזלינגים היבשים שלו מ־2024 נראה כמו קרטוגרפיה של הצפחה – כל חלקת כרם היא מחשבה בפני עצמה. אני מלווה את שטיינמץ כבר שנים רבות, ולעיתים רחוקות רוחב כזה היה משכנע כל כך. מהריזלינג הפשוט של בראונברג, על הבהירות הטהורה והנטולת קישוטים שלו, דרך יופר קבינט היבש, שמוכיח עם 9.5 אחוזי אלכוהול עד כמה קלילות יכולה להיות רצינית, ועד ליינות הוףברג הגדולים, שאינם מעמידים כוח ואלגנטיות זה מול זה, אלא שוזרים אותם זה בזה.
הרזרבות לבסוף – הוףברג וגרוסר הנגלברג – אינן הפגנות כוח. הן פרויקטים של סבלנות. יינות שאינם דוחקים לשתות אותם מיד או בשנתיים שלאחר מכן, אלא דורשים זמן, ובכך מבטיחים לזרוח בברק מזהיר בעוד כמה שנים. העובדה שהם יכולים להחזיק מעמד עשרות שנים אינה כאן טיעון שיווקי, אלא כמעט תופעת לוואי של הסדר הפנימי שלהם.
מה שמחבר בין דונבאום לשטיינמץ הוא פחות סגנון מאשר גישה לעשיית יין – סליחה: תפיסת עצמי. שניהם אינם מגיבים לטרנדים, הם מתעלמים מהם. שניהם עובדים על חלקות הכרם שלהם, לא על השוק. ושניהם מראים שאיכות אינה חייבת לצעוק כדי לבסס את עצמה. אולי בדיוק בכך טמון מפתח לתקופה הזאת: לא להמציא הכול מחדש, אלא לקרוא את הקיים בדיוק כה רב, עד שהוא נושא את האדם עצמו ואת גידול הגפנים – גם כאשר הנרטיבים סביב היין נעשים קודרים יותר.