(מנפרד קלימק / קלוד אוגוסט – יינות / תמונה מונפשת: runwayml)
סיפורו של אלזס מתחיל באי־הבנה. או ליתר דיוק: באי־הבנות רבות. במשך מאות שנים נאבקו הגרמנים והצרפתים על רצועת האדמה הצרה הזו שבין הרי הווז' לנהר הריין. פעם היא הייתה גרמנית, פעם צרפתית, שוב גרמנית ולבסוף שוב צרפתית. מי שנוסע כיום דרך ריבווילה, ריקוויר או קולמר מבין מיד מדוע האמינו שני הצדדים שיש להם זכות על הנוף הזה. בתי עץ בסגנון האופייני לאזור הריין העליון, אמנות החיים הצרפתית, שמות מקומות גרמניים, בתי קפה צרפתיים ברחובות, זני ענבים גרמניים, מטבח צרפתי. אלזס מעולם לא הייתה לגמרי זו. ומעולם לא הייתה לגמרי האחרת. כיום היא שייכת לצרפת. ומאז שאירופה פתחה את גבולותיה, נדמה שלראשונה אין לאיש בעיה עם זה.
גידול הגפנים כאן עתיק יותר מכל מדינות הלאום באירופה: הרומאים, מי עוד, נטעו גפנים לאורך הרי הווז'. מאוחר יותר הגיעו מנזרים, משפחות אצולה וסוחרים. ריזלינג, גוורצטרמינר, פינו גרי ופינו בלאן מעצבים את האזור עד היום, ולצדם חלק קטן של פינו נואר – אותם זנים הגדלים כמה קילומטרים מזרחה יותר בבאדן או בפפאלץ. ובכל זאת, טעמם שונה. לאלזס יש גוון צלילי משלה. יותר עוצמה, יותר תיבול, יותר מרקם. פחות מופע של פרי, יותר תחושת מקור.
בלב הסיפור הזה ניצבת Domaine Trimbach.
כמעט שום שם אינו קשור בזירה הבינלאומית לאלזס באופן הדוק כל כך כמו Trimbach. מאז 1626 מייצרים כאן יין. דור אחר דור. בעולם יין שממציא את עצמו מחדש ללא הרף, טרימבאך הצליחה לעשות דבר ראוי לציון: האחוזה נותרה מזוהה. בעוד יקבים אחרים חידשו את התוויות שלהם, עיצבו מחדש את הלוגואים והמציאו אסטרטגיות מותג, תוויות טרימבאך הקלאסיות נותרו כמעט ללא שינוי. מי שרואה כיום בקבוק, מזהה אותו מיד. רק הבקבוקים הצעירים יותר של Grand Cru נושאים בינתיים עיצובים מעט מודרניים יותר. השאר נראים חסינים להפליא מפני אופנות.
ובכל זאת, אסור לבלבל את תחושת המסורת הזו עם מיושנות.
במרתף, טרימבאך השתייכה תמיד ליקבים שהבינו במהירות התפתחויות טכנולוגיות ושילבו אותן בתבונה. דיוק במקום רומנטיקה. ניקיון במקום דוגמה. התוצאה היא יינות שמעולם אינם נראים מיושנים, אף שהם נטועים עמוק במסורת. שלושת יינות ה-Réserve מדגימים זאת באופן מרשים במיוחד.
Riesling Réserve, Pinot Gris Réserve ו-Gewürztraminer Réserve נמנים עם נקודות הפתיחה המוצלחות ביותר לעולם היין של אלזס בכלל. המילה Reserve מעוררת באזורים רבים ציפיות לכובד, לריכוז ולהתיישנות ממושכת במרתף. באלזס היא ציינה לא פעם גם יינות שמסתתרים בתחילה מאחורי המבנה שלהם. טרימבאך בוחרת ביינות ה-Reserve בדרך אחרת, משום שליינות האלה יש מקור ועומק, אך גם נגישות הנחוצה כיום לשותי יין צעירים. Riesling Réserve מחבר בין הדיוק היבש שבו טרימבאך מפורסמת לבין זרימה מרשימה בשתייה. Gewürztraminer Réserve מציג את התיבול כאלגנטיות וכאקזוטיקה, בלי להידרדר לבשומתיות או לבנאליות. ו-Pinot Gris Réserve מדגים באופן מרשים כמה מתח מסוגל הזן הזה לפתח, כשלא מצמצמים אותו רק לגוף. במחירים המבוקשים, היינות האלה נמצאים זה מכבר ברמה שניתן להשוות בגרמניה ללא קושי ליינות רבים של Erste Lage. בדיוק בכך טמון כוחם. הם אינם עולים הון. אך לעיתים קרובות טעמם ברמה עולמית.
מרשים עוד יותר הוא Rèserve Personnelle Pinot Gris. פינו גרי הוא זן ענבים שפיתח ברחבי העולם כישרון מדהים לייצר בינוניות. כמעט שום זן אחר אינו הופך לעיתים כה קרובות ליין חסר משמעות. קצת פרי, מעט מרקם קטיפתי, מעט זיכרון.
טרימבאך מצליחה לעשות את ההפך.
ל-Réserve Personnelle יש עוצמה, אורך וסיומת. לא harmlessness, אלא אנרגיה. היין נמשך במשך דקות על החך, מפתח תיבול, מבנה ומתח כמעט מלוח לצד המתיקות השיורית המלווה את היין הזה זה עשרות שנים. הכול נראה בנוי בדיוק. מבחינתי זהו אחד מיינות ה-Pinot Gris הגדולים בעולם – ובו בזמן אחד מיינות הלבנים הגדולים והמשתלמים ביותר, בעלי מתיקות שיורית. יין שמוכיח באופן מרשים איזה פוטנציאל טמון בזן הזה, שלעיתים קרובות אינו זוכה להערכה הראויה. כאשר משפחת כורמים מכפיפה את הזן לתרבות היקב.
ואז יש גם את Cuvée Frédéric Emile. באלזס בדרך כלל מספיק לבטא את השם. כמעט שאין צורך בהסבר נוסף. במשך עשרות שנים היא נחשבת לאייקון של הבית. היא גדלה באתרים ההיסטוריים Geisberg ו-Osterberg שבריבווילה, וכאן נוצר ריזלינג בעל עומק מרשים ויכולת התיישנות יוצאת דופן. בעוד שריזלינגים עיליים רבים מכוונים כיום להשפעה מיידית, Frédéric Emile מפתחת את גדולתה באיטיות. בסבלנות. בבשלות. במתח הפנימי הזה שמסוגל לשאת ריזלינגים גדולים במשך עשרות שנים.
אפשר להתווכח איזה ריזלינג צרפתי הוא הגדול מכולם. מבחינתי, הדיון הזה מסתיים בדרך כלל אצל Frédéric Emile.