(מערכת)
שאלנו את הקוראים שלנו לפני שלושה ימים על היינות שהפכו אותם לחובבי יין. וקיבלנו על כך יותר תשובות מהמצופה (121). זהו סימן חיים רב־עוצמה לקהילה שכעת מספידים אותה בטעות. הנה, אם כן, הנגלה הראשונה של התגובות, בעילום שם, אך אחרת בנוסחם המקורי של הכותבים.
מחר תגיע נגלה שנייה. וביום שלישי יוכרז הזוכה בבורדו ישן, ממרתפו של העורך הראשי.
ועכשיו, קריאה מהנה. העם אומר את האמת!
————————-
היינות הראשונים: Burgwappen (1.5 ליטר מ-Edeka, במחיר מוערך של 1.79€–2.99€)… עם קולה כמובן – יחס ערבוב של 4 חלקים יין אדום, חלק אחד קולה… הנטייה לאהבת יין הייתה אפוא ניכרת כבר בתחילת גיל ההתבגרות, שום דבר של 50/50 
היין הראשון שפתח את הדלת ליקום היין: Tesch Riesling Unplugged (זה היה בערך ב-2002/2003)
פסגת הפופ עם אפקט של צמרמורת: Knewitz, Chardonnay Reserve – Richard Östreicher, Silvaner sur lie – Cupano, Ombrone – Balthasar Ress, Riesling 60 Monate Florhefe….. כל אחד מהיינות היה נפלא בלי להיות GG/GC (יין+חברה+מצב רוח+מיקום ומזג אוויר 
)
זה היה Mouton-Rothschild מבציר בינוני משנות ה-70, אך בכל זאת חוויה בגיל 18… את המוזל באיכות טובה עד טובה מאוד כבר הכרתי אז, אבל זה היה בכל זאת משהו אחר
כתושב הפפאלץ הצלחתי, בעקבות סמינר יין מצוין באוניברסיטה העממית של ואכנהיים, להיגמל מיין קואופרטיבי ומכוסות יין בפסטיבלי יין. בין היינות הראשונים שקניתי בעצמי ושנחרתו בזיכרוני היו Biffar, Mäushöhle Spätlese trocken משנות ה-90 (כיום זה von Winning, Ulrich Mell היה שם לפני שעבר ל-BJ), אחר כך ה-Weissburgunder של Bergdolt Klostergut St. Lamprecht, חומר עוצמתי מאוד, 1990, 1992. אבל היין הכי מגניב אז היה יינות הבריק של Bernd Philippi; אחד ממעט הבקבוקים הריקים ששמרתי הוא ה-Pinot Noir Mag משנת 93.
כילד כבר הרשו לי לשתות מים עם קצת ריזלינג, ובהמשך לגימות קטנות של יין טהור (אלה היו זמנים אחרים). כשסבי נפטר, ירשתי בגיל 17 את מרתף היין שלו 
שם חוויתי, בין היתר, רגע של הארה עם Riesling Spätlese trocken מהמוזל מבציר 1976; לצערי אני כבר לא יודע מה היה היקב… וזה היה כבר לפני 27 שנה.
הייתי בערך בן 23/24 ועבדתי אז בסיטונאות למגזר ההסעדה, והיה לי חבר איטלקי עם מסעדה, שהיה גם לקוח שלנו. אכלתי שם לעיתים קרובות – ותמיד הרשו לי לטעום ממה שהיה פתוח באותו רגע. לפעמים טיפות אצילות, לפעמים פשוטות. לפעמים אהבתי, לפעמים פחות.
אבל היין הראשון שאני באמת זוכר, זה שנגע בי עמוקות, היה איטלקי: Promis של Angelo Gaja. אין לי מושג מאיזה בציר. היין האהוב עליי באותה תקופה – ובמחיר של יותר מ-25 אירו, אז זה היה בשבילי כמעט מותרות. אבל היה בו משהו קסום: קטיפתי, חמים, ובעומק שהדליק אותי. היום אני שותה אותו רק מסיבות נוסטלגיות – ובכל פעם אני טועם לא רק את היין, אלא גם פיסה מהתקופה חסרת הדאגות ההיא.
כיאה לילדים קטנים מבורדו, בכל יום ראשון קיבלנו לגימה קטנטנה ממש של סוטרן. כך ה-les petit Pitchounets נעשים לשותים של יינות יבשים בגיל 18, ולכן סוטרן. בגיל 6 שתיתי את הכוסות של המבוגרים עד תומן ואחר כך ישנתי 20 שעות.
לצערי איני יכול לנקוב בשם היין כלל; זה היה יין אדום, אבל אני יודע שהוא הפיל אותי מהרגליים ושגם היום אני עדיין חושב עליו.
זה היה באמצע/סוף שנות ה-90. דודתו של חברי הטוב נישאה לבעלים דאז של Schloss Ramholz, Magnus von Kühlmann-Stumm. אנחנו – שבעה בחורים צעירים – הורשינו בכל שנה לחנות באזור ליד בריכת הדגים, ובערב אחד הוזמנו לארוחה ולשתיית יין בטירה האגדית הזאת. בעל הטירה הוציא כמה בקבוקים עם תוויות ישנות ממרתף היין המאובזר היטב והניח אותם על השולחן. גם אם בוודאי לא היו אלה הבקבוקים הטובים ביותר במרתף שלו, עבורי הם היו מדהימים. גם לא הפכתי מיד לשותה יין, אבל היין הזה – כנראה גם בזכות הסביבה – הפעיל אצלי משהו חיובי, ועד היום הוא עושה זאת. בדיעבד אני יודע שזו הייתה בוודאי יריית הפתיחה שלי; אז פשוט לא הבחנתי בכך מיד.
היין הראשון שלי היה באמצע שנות ה-30 לחיי, Chianti Classico, אני חושב של Querciabella. אחרי 20 שנות התנזרות החלטתי להשלים עם גורלי ועם מוצאי ולשתות לשוכרה, כמו כל אוסטרי רגיל. והנה: כבר היין הראשון שאי פעם שתיתי היה טעים. אבל חוויית ההתגלות האמיתית שלי הייתה Riesling אקראי לחלוטין, ששתיתי כעבור כמה שבועות בהפסקה של הצגת תיאטרון. ה-Riesling הראשון שלי ותחילתה של אהבה נצחית. שמונה שנים לאחר מכן אני אספן יין עם מרתף יין שרובו מאוחסן במקום אחר (מטעמי מקום), חבר במועדון יין, ובתהליך העמקת הידע שלי ביין באמצעות סמינר ההמשך 2 של אקדמיית היין, כך שאני רשאי לקרוא לעצמי שיכור מוסמך.
לקוח הביא לי Allegrini Amarone מבציר 90. אחר כך הגעתי במהירות ל-Dal Forno ול-Quintarelli. ועוד מהר יותר למֶדוֹק. היינות הטובים ביותר: Latour מבציר 82 ו-Sandrone Cannubi Boschis מבציר 90.
אוף, קשה. היין הראשון שקניתי בעצמי היה Chateau Jean Faure 1982, אי שם בשנות ה-80. לפני כן כבר שתיתי יין אצל הוריי, בעיקר יינות מהריינגאו, ולאט לאט נסחפתי לעולם היין.
אני חושב שהיין הראשון שבאמת העיף אותי היה בתחילת שנות ה-90, Cote-Rotie 1985 של Chapoutier.
חמי, שותה מובהק של יינות פרנקוניה, נחרד בגלל חיבתי לבירה והכניס לחיי את יין הפועלים. בכל פעם שהתקיימו מבצעים דיגיטליים, היה “Arbeiterwein” – יין פשוט בכד מפרנקוניה. השובבות בעיניו, כשהיה מעלה את היין כדי שיהיה לו עצמו כוס, תישאר תמיד בזיכרוני, וכך היין הפך במהרה להנאה. יין אינו רק הנאה, אלא תמיד חוויה עם חברים. אחר כך נתקלתי ביינות אדומים איטלקיים והצלחתי לחנך את חמי בכיוון הזה.
זה היה בקבוק Chateau latour 1984 שקיבלתי במתנה: בגיל 17 ניגנתי בעוגב ובפסנתר בר במסיבה בטירה שבה נישאים בעיקר אנשים עשירים. הוזמנתי לארוחה, ובסופה קיבלתי כאות תודה בקבוק מיין השולחן. שתיתי אותו עם חבר טוב, מבוגר ממני בהרבה, שאיתו הייתי שותה מדי פעם בקבוק Barolo, הטוב של Aldi – שנינו הסכמנו שאנחנו שותים כאן משהו יוצא דופן, כי הבקבוק כלל לא דרש מאמץ, אלא התרוקן הרבה יותר מהר מששנינו הבנו. אותו אני עדיין מחזיק עד היום.
אלה היו שני שמפניות. באותו יום מלאו לי 20. דודי, שהיה מבוגר ממני בתשע שנים וכבר כמעט עשור בעל מסעדה, בעל בר והמומחה הנשגב בעיניי, הזמין אותי. הוא הניח על השולחן שני בקבוקי שמפניה. בדלי כסף מלא בקרח. אלה היו Billecart-Salmon Rosé ו-Krug Clos du Mesnil. חסר ידע אך חדור מוטיבציה שתיתי. בינתיים הסנדק שלי סיפר לי הכול על ההיסטוריה של השמפניה, על האזור ועל מה שמייחד את המשקה הזה. הוא תיאר עולם שרציתי להיות חלק ממנו.
Cabernet Sauvignon של Simonsig. עד אז הכרתי רק את ה-Achterl האדום מה-Doppler הזול בפונדק. לא הבנתי למה צריך לשתות אותו בלי סודה. אבל הייתי עדיין צעיר :-) החוויה עיצבה אותי, ואת הבקבוק הריק שמרתי במשך שנים, לפעמים והשתמשתי בו למטרה אחרת כמערוך לאטריות. מכאן ואילך הייתי שותה יין אדום. בלי הפתיחה העוצמתית, העסיסית והזולה הזאת הייתי נשאר עם הבירה. הדרך לחובב יין (אם אני כזה) הייתה הדרגתית, אבל Grüner Veltliner של Ebner-Ebenauer פתח אותי גם ליין לבן.
שתינו יין מסופרמרקט. Viala וכאלה. מוכרים מהפרסומות. וגם את הקברנה של Gallo. במשך זמן רב זו הייתה קטגוריית האיכות שלנו. בשלב מסוים טעמתי בארוחת חברה בגראץ את “Olivin” של Winkler-Hermaden, Zweigelt מכרם יחיד, שיושן בעץ. זה היה רגע המפתח. הוא פתח את חושיי. אז כך יין יכול לטעום! וואו!
באופן בלתי נמנע, מסע היין הראשון שלי היה לסטיריה. אז עדיין עם דגש על אדומים. לשם כך סטיריה לא הייתה בחירה מוצלחת במיוחד. אבל הבאתי הביתה גם כמה Zweigelt. וכתובות טובות. מכאן ואילך נקנה היין ביקב או אצל סוחר מקצועי. לרוב, עם זאת, השמות המוכרים. אבן דרך נוספת – או כמעט נקודת מפנה – הייתה כשמצאתי את Hauptsache Wein ואת Captain K*. שם הכרתי שמות חדשים רבים והתחלתי להתעניין גם ב“יינני מוסך”. למשל, Hartmut Aubell ו-Gottfried Lamprecht מעשירים מאז את המרתף שלי. במיוחד בדרום טירול יש אינספור ייננים צעירים ששוחים נגד הזרם אבל עושים את שלהם. Andi Sölva עם ה-“Sea” שלו ועם ה-“Künstler” שלו הוא רק אחד מהם. הוא ורבים אחרים שכנעו אותי, ובדיוק משום כך לבי שייך ליינות דרום טירול, גם בזכות הארץ והאנשים, האוכל והחבילה הכוללת. שם אני מרגיש בבית.
המשקה האלכוהולי האהוב עליי בנעוריי היה יין תפוחים הסי. חוזק שתייה אידיאלי גם בצמא גדול, יבש, מרענן, אבל חייבים לשתות אותו קר. גם היום הוא מרענן בדיוק כמו אז. אבל קירור היה בלתי אפשרי בקמפינג הקיצי והמינימליסטי עם חברים. אז קניתי בסופרמרקט יינות אדומים יבשים וניסיתי אותם בבית. יבש אדום הכרתי מאבי וידעתי שהמומחה שותה אותם חמימים. Gallo Zinfandel התגלה כמתאים לחלוטין. פירותי, מלא, שיכּר. במחיר של בערך 5 אירו גם היה בר־השגה. לכך הוספתי כוס בלון זולה וכמעט בלתי שבירה, מהסוג שפעם היו מגישים פה ושם במסעדות בצרפת, והבעיה נפתרה. כולם שתו בירה חמה ליד המדורה, ואני שתיתי יין אדום קליפורני שאוחסן בצל בין השיחים במשך היום – כל האחרים נאלצו לפלס את דרכם לשירותים כמה פעמים בערב, ואני לכל היותר פעם אחת. עליונות באמצעות שתיית יין! לכאורה הפכתי למבין עניין באמצעות רכישה מזדמנת של כמה בקבוקי Amarone, כאשר אלה הוצעו בפרוספקט המבצעים של Feinkost Albrecht. שני גברים, שני בקבוקי Amarone, Pink Floyd בווליום גבוה – שילוב ערב יקר (כמעט 20 אירו לבקבוק) אך עוצמתי בחורף. טוב יותר מ-Zinfandel, אבל עדיין בלי התחושה האמיתית. נסיגה ברורה בקריירה שלי כשותה יין הייתה טעימת יין עם חברים אצל יינן בריינגאו. טעמנו Riesling אחד אחרי השני. היינן סיפר משהו על כרמים ומסורות, אבל לא הבנו. אולם יין הריזלינג היה פשוט חמוץ אפילו יותר מיין תפוחים, ובכל זאת עלה פי כמה. היינן הבחין בהסתייגות על פנינו, ולכן שלף את כל התותחים כדי לשכנע את חבורת השותים הצעירה. לבסוף הוא הגיש להמון שכבר היה שתוי מעט Riesling בעל מתיקות שיורית, שהתיישן 10 שנים או יותר. השתררה דממה ליד השולחן. לגמנו ולעסנו בהרהור, כנראה משום שחשבנו שכך בוודאי עושים המקצוענים. עיני היינן נצצו. לפתע נשמע קולו של אחד הטועמים: “הוא ממש טועם כמו שסבא שלי מריח”. אז אולי בכל זאת עדיף יין תפוחים. בפינה המערבית ביותר של פרנקוניה גיליתי, הרבה יותר מאוחר, שיין לבן לא חייב להיות חומצי עד כדי הרס הקיבה, ובהדרגה שתיתי את דרכי למעלה, עד לרמה של 10, לכל היותר 15 אירו, עם Silvaner ו-Riesling. גם Spätburgunder היה חדש לי. של Armin Heilmann ושל Stefan Kremer. עדינים בהרבה מ-Amarone, ובכל זאת מלאי טעם. ואחרי ההנאה מהם עוד אפשר היה לעבור מהספה למיטה. זו כבר הייתה איכות שונה לגמרי מבעבר. ביקרתי ב-Häckerwirtschaften, שוחחתי עם הייננים, התעניינתי בפרטים, והשכרות הייתה יותר תופעת לוואי נעימה מאשר מטרה. הדרך לחנון יין כבר נראתה סלולה. ואז, אי שם בסוף 2013 או בתחילת 2014, הגיעו למרתף שלי שלושה בקבוקי Rudolf May Silvaner Recis 2012. הם סומנו בטעות במחיר במחלקת היין של Amazon. במחיר הרגיל, יותר מ-20 אירו, לעולם לא הייתי קונה אז את היין הלבן היקר להחריד הזה. ואז הגיע רגע הוואו, זה היה שונה מכל מה שהיה לי עד אז. עדין יותר, מורכב יותר, עמוק יותר – צמרמורת. באותה נקודת זמן שום Silvaner מפרנקוניה התיכונה, שום Riesling מהריינגאו ושום Amarone של Aldi לא התקרבו אליו. ואז הסתבכתי כהוגן!
אצלי זה היה במראנו, בדרום טירול, בערך ב-1985. נסענו לשם לעיתים קרובות עם אשתי דאז; חמי עבר לשם מהמבורג ופתח שם מרפאה מצליחה לריפוי רוחני, (צ'כי, טייס RAF במלחמה, שבאותה תקופה נרפא באורח פלא מסרטן) שם תמיד התאכסנו. ליד היה חנות נהדרת ליין ולמשקאות חריפים, ותהיתי מדוע בקבוק Barolo מסוים יקר כל כך. לא היה לי הרבה כסף. החלפתי במהירות את תג המחיר בתג זול יותר והצלחתי. זה היה Fontanafredda עתיק מאוד. בכוס זו הייתה התגלות, וכבר מהריח השתכרתי. בדיוק מאותו רגע הייתי מכור. אחר כך קניתי לא מעט בחנות הזאת וכך למעשה פיציתי את הבעלים.
Poujeaux 1998. לא יין גדול. לא בציר גדול. ובכל זאת, נקודת הפתיחה נקבעה.
Gesellmann Bela Rex מבציר 1993 ושיחה ארוכה עד אין קץ עם Albert G. על מהו יין, ולמה החומר הזה יכול לטעום כל כך נהדר… באותה תקופה חבריי ואני ידענו להבדיל ללא קושי בין לבן לאדום, ולא היה לנו שמץ של מושג. זה לא הפריע ל-Albert G.; הוא פשוט סיפר. ואחר כך רציתי לדעת בדיוק.
Cabernet Sauvignon של Simonsig. עד אז הכרתי רק את ה-Achterl האדום מה-Doppler הזול בפונדק. לא הבנתי למה צריך לשתות אותו בלי סודה. אבל הייתי עדיין צעיר :-) החוויה עיצבה אותי, ואת הבקבוק הריק שמרתי במשך שנים, לפעמים והשתמשתי בו למטרה אחרת כמערוך לאטריות. מכאן ואילך הייתי שותה יין אדום. בלי הפתיחה העוצמתית, העסיסית והזולה הזאת הייתי נשאר עם הבירה. הדרך לחובב יין (אם אני כזה) הייתה הדרגתית, אבל Grüner Veltliner של Ebner-Ebenauer פתח אותי גם ליין לבן.
זה קרה ביום קיץ בשנת 1984. Wolfgang בן ה-16 שוטט בפסטיבל היין של נירשטיין, כששיפוד כליה בידו, ונתקל בדוכן היין של Friedrich Reichard Naab. באופן משונה היה לו במזיגה הפתוחה Riesling Spätlese 1964 Schwabsburger Schlossberg. תוכנו לא רק התאים לשיפוד, אלא גם תרם לכך ש-Wolfgang F. התלהב מ-Riesling (בוגר). למחרת בבוקר הוא כבר היה, בליווי אביו, במרתף של מר Naab. וקנה. ככל הנראה עדיין יש במלאי של המחבר כשלושה בקבוקי בציר 64…
למעשה איני יכול לענות על כך בניסוח הזה של השאלה. זה היה תהליך שעדיין נמשך. בחיי היין שלי לא היה היין האחד שהצית הכול. הוריי הרגילו אותי ליין בערך מגיל 16. באותה תקופה היה במרתף הוריי בעיקר Riesling גרמני ו-Scheurebe (גם ברמת פרדיקט). בערך בגיל 22 התחלתי להתעמק בכך ברצינות. אבל מעולם לא היה יין אחד כזה. גם עד היום לא.
אני חושב שזה היה Chateau Gruaud Larose. אני אפילו חושב שזה היה מהשנה המחורבנת 1980. הייתה בו מתיקות קטלנית והוא גם מת בכוס השנייה, אבל זו הייתה חוויה מיוחדת.
1. ה-Riesling היבשים של לורך מיקב Graf von Kanitz, ליד שולחן האוכל בבית ילדותי. 2. Latour מבציר 78 או 85 – אני כבר לא בטוח, שסנדקי פתח בנדיבות (אז כמו היום הוא היה נדיב מאוד עם ה-Pauillac שלו, כי זה היה ועדיין אזור היין האהוב עליו), אז הייתי בן 14 או 15. וזו הייתה הכניסה לממד חדש.
המשך יבוא