החלק השני והאחרון של תגובות הקהל לשאלה שלנו, אילו יינות היו עבורם "יינות ההתעוררות" בדרך להפוך לחובבי יין. וכאן מתברר בעיקר עד כמה אבות רבים היו אחראים לכך: אנשים שהיום הם מבוגרים מאוד או שכבר אינם בחיים, גברים ליברליים שרצו להעביר הלאה לילדיהם את חדוות ההנאה – להם יש להודות.
הזוכה או הזוכה ייבחרו מחר. ועוד: שש העיתונאיות והעיתונאים שהגישו מועמדות בעצמם מודרים מהענקת הפרס, משום שהם כותבים באופן מקצועי – וזה הרי מעניק יתרון שאיננו רוצים להכניס כאן למשוואה.
אם כן: קהל היין כתב. קהל היין קורא. מחקר חברתי קטן. קריאה מהנה!
————-
ילד עיר הפלדה. היין שעיצב אותי יותר מכול. החופשה הראשונה בלי ההורים. איפשהו באיטליה. קיאנטי. בום, זאק, ישר לפרצוף.
הנסיעה שלי עם אבי בשנת 1985 לטיצ'ינו, אל אנג'לו דלאה ואל Cantina Giubiasco, וה-Bucaneve (Merlot Bianco), הייתה בלתי מוכרת לחלוטין בתקופה ההיא של "יינות מתוקים".
אני זוכר Vouvray של Domaine Huet, שחבר הביא לארוחת ערב באמצע שנות ה-90. עד אז הייתי משוכנע שרק יינות אדומים טעימים לי. אבל ה-Huet היה התגלות. לאחר מכן נהגנו לבקר לעיתים קרובות בחנות יין באו של מינכן, Falkenkeller. הבעלים מכר לנו, הסטודנטים, במחירי סטודנטים אמיתיים אוצרות שבעזרתם יכולנו לחנך את החך שלנו: Aligotes, Crozes Hermitages ועוד. זה היה כמו מקום מכושף, שבו בכל פעם אפשר היה להכיר פלא חדש. גם אם הימים האלה חלפו מזמן: התהליך עדיין מתרחש, רק בדרך אחרת.
1993. אז הייתי שף צעיר מאוד ב-Cafe MAK הראשון (והאמיתי) בווינה, ולא היה לי שמץ של מושג ביין טוב. עד שיום אחד הכרתי את Alois Stangl.
באותה תקופה הוא היה, לצד Unger und Klein (חנות יין בווינה), ספק מרכזי, והביא איתו כמה דוגמאות. במהלך הטעימה הוא הבחין בסקרנות שלי ונכנס למטבח עם בקבוק Roda 1: "תטעם פעם אחת, ילד!"
זו הייתה תחילתה של שורה ארוכה של טעימות ושל מסע וידידות שנמשכו שנים עם Alois, שליווה אותי לאורך הזמן ברוב התחנות שלי וקירב אותי לעולם היין הטוב.
בחג המולד 2008 הניח על השולחן חבר המשפחה, שתמיד חגג איתנו את חג המולד, בקבוק Leoville las Cases 1994 פנטסטי. אז הבנתי לראשונה את כל המהומה שעושים סביב יין
היין הראשון שגרם לי לעצור ולהתעכב: רוזה כלשהו של Domaine Ott, שטעמתי בחנות היין שבה הרווחתי כמה מארקים בנשיאת ארגזים כשהייתי בן 17. היין הראשון שגרם לי לעוף: למעשה גם Lynch-Bages. נדמה לי שזה היה 1996. עם תווית שגויה ב-KaDeWe ב-29 אירו. שתיתי אותו בדירת הסטודנט הזעירה שלי, בת 28 מ"ר, במואביט.
לקראת סוף הלימודים קניתי ושתיתי בקבוק של La Conseillante 1989 ושל Lynch Bages. עם מערך ניסוי: להעמיד את הבקבוקים יום מראש, ואז לקרף, אולד סקול. זה היה כיול טוב. Consiellante 1989 עדיין גדול גם היום. Lynch Bages כמובן.
היין הראשון שהיה לי טעים היה בסוף שנות ה-70 Muga Riserva (Rioja), אין לי מושג איזה בציר! אחר כך הגיעו די מהר האיטלקים! גם Bricco dell‘ Uccellone זכור לי משם!
זה היה כמעט בדיוק בסתיו 1984, במינכן. וולפה וגבי, שתי חביות באריק אמיתיות, עם ידיים ורגליים כמובן. שניהם אקדמאים, שניהם מבאדן-וירטמברג, שהשקיעו את כל כספם ביין שהביאו מעבר לגבול הצרפתי ברנו 5 המקרטעת שלהם. �לשניים האלה היה גם כישרון למצוא יינות שאפשר היה לקנות בסופרמרקט. למשל Chateau Montrose 1976 בחצי בקבוק, שנמכר בחמישה מארקים ב-Kaufland. �וכמובן Mazoyeres-Chambertin 1981 של Camus Père et fils, שהשגנו ב-Jacques Wein-Depot. כמובן במחיר חיסול. אבל בעל החנות ברחוב אינגולשטטר במינכן – הוא אכן נקרא ז'אק – מצא שוב ושוב בקבוקים כאלה במסד הנתונים של Jacques. גם Lynch-Bages 1982 אצל Romeo Hofer באלגוי עדיין חקוק בזיכרוני; זו הייתה ללא ספק חוויית היין הפיזית ביותר של שנות נעוריי. �עור ברווז בכל הגוף. אין ספק ששלושת היינות האלה הם שגרמו לכך שהבקבוקים הישנים באמת במרתף שלי הם כמעט ב-100% צרפתיים.
קלאסי-גרמני: Thanisch Erben Thanisch Bernkasteler Doctor Kabinett 2001, שנשתה בשנת 2006 בביתו של הבוס שלי באותה תקופה, הקתדרה לספרות השוואתית באוניברסיטת פרינסטון. כי, כן, בחוף המזרחי תמיד האמינו ביין הגרמני.
Tattendorfer St.Laurent בבקבוקון, בתקופת ההתמחות במלון Sacher בווינה … Petrus 1961 … במסעדת Chesa Pirani, לה פונט, אנגדין. חורף 1981 … חבורה של ערבים שתתה חצי מהבקבוק הזה מעורבב עם Perrier
השאר היה בשבילי.
בתחילת שנות ה-90 … הכניסה לעולם היין עם חוויית הוואו הראשונה: Conde Valdemar, Rioja Reserva (שכחתי את הבציר, והוא נשאר מיד גם יין הסטודיו שלי לכמה שנים) … כדי ליהנות במיוחד מההנאה שביין, פינקתי את עצמי שוב ושוב בבקבוק של Knoll, Riesling, Smaragd Ried Schütt – ובהזמנות, כמה יינות מתוקים – Trockenbeerenauslesen של Kracher נחרתו בזיכרוני …
אצלי זה היה פשוט מאוד – בצעירותי Edelzwicker (היין החורג שלי אהב אותו, ולכן היו ארגזים שלו בבית – בכמויות כאלה שלא שמו לב כשבקבוק אחד חסר 
) … חוץ מזה, בצעירותי היו בירה ושנאפס (כמקובל בווסטפאליה). בווינה ועם סבי הווינאי היו אלה GV (ב-Doppler) ויינות שפריץ. רק בגיל 20 חברה צרפתייה הפכה אותי לחובב יין. בעיקר אלזס ובורגונדי – הכול טוב ויפה! ואז דודי סגר את המסעדה שלו בוויסבאדן (המקום שבו למדתי לבשל – אצל Alois Köpf, שף שני כוכבי מישלן מוכשר להפליא, בעל רעיונות חדשניים באופן בלתי נתפס). באותה תקופה היה בבעלות דודי אחד ממרתפי הבורגונדי הגדולים בגרמניה. וכשהמרתף הזה חוסל, הגיעו לידי יינות שהיו עתידים לשנות את חיי. באופן מעניין, לא היו אלה ספינות הקרב כמו Romanee ואחרים, אלא הבורגונדים המצוינים של יצרנים קטנים (שבאותה תקופה כמעט לא היו מוכרים), שחלקם ריתקו אותי.בשנות ה-90 זכיתי לשתות Margeaux משנות ה-80 המוקדמות, יין שלא שכחתי עד היום – טוב באופן בלתי נתפס! ואז הגיע השמפניה – על כל גווניה … והיין נדחק לשוליים. עד היום אני מכור לבעבוע – על כל ההשלכות … יותר מדי מהטוב! 
Velich, Tiglat, בשנות ה-90.
יינות הבית של אנשים שידעו איך עושים את זה, והשיחות הארוכות עליהם. אחר כך Riesling Kabinett Erdener Treppchen 1997 של Joh.Jos. Christoffel Erben, כחוויה האסתטית הראשונה שלי דרך יין.
בקבוק היין הראשון שלי, בגיל 16, היה יין מותג צרפתי כלשהו, עם צוואר בקבוק משונה, ואין לי עוד מושג איך קראו לו. אבל היין שהפך אותי לחובב יין היה Chateau Talbot 1986, שנפתח ב-1993 על ידי "מנטור היין" שלי באותה תקופה, כי הוא רצה לשכנע אותי ועוד שני חברים חובבי יין באיכות. זה עבד. מאז אני בעניין.
את חוויית ההתעוררות שלי חוויתי בגיל 15 או 16. טיילתי עם אבי באופניים בפרובאנס. אחרי מסלול ארוך נסענו גם במכונית לעיירת יין סמוכה, שעד אז לא אמרה לי absolutamente דבר: Chateauneuf du Pape. עצרנו אצל יצרן קטן אי שם בכניסה לעיירה, אבי קנה שני ארגזים וקיבלנו במתנה בקבוק נוסף. בערב, לצד מרגז על הגריל, קיבלתי כוס בלי שביקשתי, וטעַמתי ממנה בספקנות מסוימת. אז לא אהבתי יין אדום. והפעם הייתי פשוט בהלם. זה היה כל כך עוצמתי, פירותי ומתוק בלי להיות באמת מתוק. גם היום, כמעט 20 שנה מאוחר יותר, זה עדיין חי כל כך בזיכרוני, לא ייאמן. אגב, היקב נמצא דווקא בדרג השלישי. אבל בכל פעם שנפתח בקבוק אצל הוריי, אני שמח. Chateau Fargueirol, כנראה בציר 2004 לערך.
לחנון יין הפכתי בתחילת שנות ה-20 לחיי. שנות הסטודנט הראשונות והחסכניות כבר היו מאחוריי, הייתה לי עבודה צדדית, מלגה ולא היו לי בעיות כסף. לכן יכולתי להעז ולהיכנס לחנויות היין הראשונות. ברחוב שלי הייתה חנות קטנה. רק שנים מאוחר יותר הבנתי עד כמה החנות הזו טובה. בכל פעם שהגעתי, הבעלים נתן לי לטעום כל מיני דברים. מלהיטי המכירות שלו ומנקודות השיא שלפני החגים ועד נדירויות משוגעות שנשארו מטעימות. הדבר המדהים ביותר כנראה: יכולתי, סתם כך, אחר צהריים אקראי, לטעום אנכי של Ramonet 1er Cru. גם כאן הבנתי רק שנים מאוחר יותר עד כמה זה היה מטורף. וכך, בהדרגה, נפלתי לחלוטין ברשת נגיף היין.