מאת Derfnam Kemilk
יש בחיים ספים, של הכבד, שאנו מזהים רק לאחר שכבר חצינו אותם מזמן. אין רעש כשעוברים אותם, אין הלמות תופים כשפותחים את הדלת – רק אותו רגע מיוחד, שבו משהו בתוכנו מתהפך ומבהיר: עכשיו מתחילה תקופה חדשה, אולי אפילו חיים חדשים. תשוקה חדשה. עכשיו אני רוצה לדעת על יין כל מה שאוכל לברר. עכשיו אני חנון. עכשיו אהפוך לחובב נלהב. וכל זה רק בגלל הבקבוק האחד הזה, שהרשיתי לעצמי לקנות אז, באופן חריג: Lynch Bages 1982.
לא היין היקר ביותר בעולם. לא התווית היפה והיוקרתית ביותר, שמציגים אחר כך במוזיאון של אגדות העיצוב הגרפי. אלא יין שבאותו זמן היה "יקר מדי" באופק האישי שלי – ולכן בדיוק נכון באותו יום. בקבוק, שבו קראתי את המחיר (849 שילינג – כ-65 אירו בחישוב המרה; היום סכום מגוחך, גם אם מביאים בחשבון את האינפלציה) כמו אתגר קטן. קניתי אותו כי חשדתי שמשהו עשוי לקרות כאן. והוא אכן קרה.
פותחן הפקקים ביד נראה לפתע כמו מפתח לחדר, שאת נוכחותו חשתי, אך מעולם לא נכנסתי אליו. ה"פְּלוֹפּ" של הפקק כמעט עוצמתי מדי בשביל הכבוד השקט של הציפייה הרועשת. הכוס מתמלאת, האף צולל פנימה – וכל מה שהבנו עד כה כיין זז צעד הצדה ומיעלם בתוך האתמול שקדם לו.
הלגימה הראשונה אינה זיקוקי דינור. היא קרע בווילון. מאחוריו: עומק שאליו נופלים. זמן שנמתח. קולות המדברים בזה אחר זה – פרי, תבלין, משהו אפל, משהו בהיר. שיחה שכבר אינך רוצה לסיים. כאן מתחיל החשבון להתרוקן.
לפעמים הרגע הזה מגיע מאוחר, כמו אצל John Arlott, שדרן הקריקט האנגלי, שגילה רק בגיל 35, במהלך מסע לסיציליה, שיין יכול לשנות הכול – ומאותו יום השאיר מאחוריו את הבירה ואת המשקאות החריפים. לפעמים הוא מגיע בצורת מתנה, כמו אצל Edmund Penning-Rowsell, שקיבל בשנת 1937 חברות ב-Wine Society – ובכך את המפתח ל-1923 Ch2teau Talbot, שהוביל את חייו למסלול חדש. לפעמים הוא תופס אותנו לפני שאנו מסוגלים להבין אותו: Jean-Charles Boisset היה בן שבע כשבקליפורניה טעם 1969 Clos de Vougeot ו-1964 Bonnes Mares. רק עשרות שנים לאחר מכן הבין עד כמה הבקבוקים האלה עיצבו אותו בשלב כה מוקדם – עד כדי כך שקרא לקו היין שלו "No. 7". ולפעמים הוא גדול כל כך, שהוא כבר אגדה עוד לפני שחולצים את הפקק: Hugh Johnson, המתעד הדגול, טעם בשנת 1964 יין מווürzburg בן כמעט 200 שנה – מפגש עם הזמן עצמו, רגע שמראה כיצד יין יכול לפרוץ את גבולות הבנתנו את הסופיות.
מכאן ואילך הכול הוא מחקר. אתה שואל, קורא, מחפש, טועם. אתה טועה, משתאה, חווה ניצחונות במשחק הניחושים של זיהוי יינות. כל תשובה פותחת דלת חדשה. ובשלב מסוים אתה מבין: הכול התחיל בבקבוק האחד הזה. בבקבוק הראשון הזה, שלא פשוט התרוקן, אלא מאז תופס מקום בחלל שבתודעה.
לכן בסוף אין כאן פואנטה, אלא הזמנה:
מה היה הבקבוק הגדול הראשון שלך?
לא היקר ביותר. לא זה שאפשר להתפאר בו. אלא זה שאילץ אותך להעמיק. זה שמשך אותך פנימה אל העולם האינסופי, הסותר והבזבזני הזה של אמנות עשיית היין.
ספרו לנו – ב The Wineparty פייסבוק או ב klimekberlin באינסטגרם.
כי הסיפורים האלה הם היסוד לתשוקה שלנו.