(מנפרד קלימק / תמונה מונפשת: runwayml)
ביום ראשון תבחר הונגריה פרלמנט חדש. לראשונה זה שנים, סוקרי דעת קהל ומדעני מדינה מייחסים לאופוזיציה סיכוי להחליף את ממשלת פידז של ויקטור אורבן. לפני שמחר אבחן את ההתערבויות הפוליטיות של פידז בגידול הגפנים – שגם להן הייתי עד בעצמי – נחזור היום לשנת 2023, שבה ביקרתי אצל שתי יינניות בטוקאי. הטקסט הזה הופיע בצורה אחרת גם ב-WELT am SONNTAG, שהייתה המזמינה של הכתבה בשטח.
יש סיפור ישן. הוא התקיים במשך כמה מאות שנים ונוסח כך עד 1945: היינות הטובים בעולם מיוצרים בצרפת, בגרמניה ובהונגריה. ואז הגיעו המאה העשרים והאידיאולוגיות הרצחניות. מבין שלוש ארצות היין העולמיות שבסיפור הזה, רק צרפת נותרה לאחר תום מלחמת העולם השנייה. ואומות יין חדשות – איטליה, ספרד, העולם החדש – הצטרפו.
לאחר שקיעת משטרי האידיאולוגיה, דבר כבר לא היה כפי שהיה. המקומות סביב מזנון היין העולמי אוישו מחדש לכל המאוחר לאחר 1990. וכך זה נשאר. לכן גם הכורמים וסוחרי היין באזור היין המפורסם ביותר בהונגריה, טוקאי, נאלצו להמציא את עצמם מחדש. בעשר השנים האחרונות, ההמצאה מחדש הזו – במדינה שבה מאצ'ואיזם הוא חלק מחיי היומיום, בעיקר באזורים הכפריים – הופקדה יותר ויותר בידיהן של יינניות ומנהלות יין, שמעמידות מחדש, בשקט ובלאט, את יינות טוקאי: אלגנטיים יותר, מדויקים יותר, שקטים יותר, אירופיים יותר ובעיקר קלים יותר לשתייה; התפתחות שגם אזורי יין מערביים מסוימים היו יכולים להפיק ממנה תועלת.
יהודית בוט מבינה היטב בפרות. האגרונומית בת ה-47 כיום רצתה לגדל פרות, וחוות פרות ריחפה בדמיונה: מעלי גירה מאושרים במרעה טבעי במזרח סלובקיה, שממנה הגיעו יהודית ובעלה יוזף – מהחלק הקטן והנשכח של אזור הגידול חוצה-הגבולות הנושא את אותו השם.
אבל אז הגיע גידול הגפנים, אותו "עניין נעלה יותר", כפי שבוט אומרת, כנראה כדי להימנע מהמילה השחוקה "תשוקה". העניין הנעלה יותר של יהודית בוט נוגע בראש ובראשונה, וכמעט אך ורק, לאזור טוקאי ולזני הענבים פורמינט ולינדנבלטריג, וכן לשאלה מה יכולים זני הענבים האוטוכתוניים האלה לספר לעולם היין גם כשהם מיוצרים בסגנון יבש. ברור שבוט יודעת גם להכין יינות מתוקים; כאן כולם יודעים להכין יינות מתוקים. אבל דיסציפלינת המלכות בטוקאי נקראת זה כעשר שנים: פורמינט ולינדנבלטריג יבשים – כיום יש יותר טוקאי יבשים מאשר היינות המתוקים והפירותיים שזכו לתהילה במשך מאות שנים. האם אפשר לומר שטוקאי המציאה את עצמה מחדש? "אפשר לומר", אומרת בוט, שכיום מחזיקה גם באזרחות הונגרית, "כי ללא היינות היבשים, לטוקאי כנראה לא הייתה כיום כמעט שום חשיבות."
יהודית בוט ובעלה יוזף מתגוררים זה שש שנים ביקב שלהם, ב Bott-Pince בבודרוגקרסטור – בעבר מקום המגורים ומקום העבודה היו נפרדים בשל מצוקה כלכלית. הבית היה בעבר מרכז מפגשים תרבותי, ולצדו פעל מפעל קרמיקה לשעבר; שטח גדול, שחלקו לא נוצל, שאותו הצליחו בני הזוג בוט לרכוש בזול. מי שרוצה לדעת איך מקימים יקב בעל מוניטין בינלאומי גם עם מעט כסף, יכול ללמוד אצל בני הזוג בוט. אותם שותים עניים, פשוטו כמשמעו, הקימו בעשרים השנים האחרונות עסק יציב, שגם כיום משיג את רוב הענבים מכרמים חכורים – מעט רכוש, הרבה מוניטין. האם גידול הגפנים בטוקאי נעשה נשי יותר? "אני לא יודעת אם אפשר לומר זאת באופן כללי", עונה בוט, "אבל אני יכולה לנקוב בשמותיהן של כחמש עשרה יינניות באזור. עבור הונגריה זה מספר גבוה מאוד." ולא רק עבור הונגריה.
יינניות? לפני ארבעים שנה כמעט שלא היו כאלה בגידול הגפנים. ואם היו, זה היה משום שלא היה יורש גבר שיכול היה להמשיך, כפי שנקבע בידי ההורים, כלומר האב, את ניהול היקב. מבטם של הכורמים על היין היה מבט גברי בלבד, משום שהעבודה בכרם ובמרתף היא עבודה פיזית קשה, שנכנסת לעצמות במשך השנים. כורמים היו גברים, ולעיתים קרובות בגיל שישים כבר לא יכלו לעמוד זקופים – אם בכלל הגיעו לגיל שישים.
אך כאשר גידול הגפנים, החקלאות התרבותית היחידה בעולם, החל להכניס יותר ויותר כסף, גם יקבים קטנים יכלו להאציל את העבודות הקשות. וכאשר גידול הגפנים החדש הזה, זה שהכניס כסף, החל לדרוש גם פוטנציאל אינטלקטואלי – כלומר מחשבה על חלקת הגידול, האקלים הזעיר, טכניקות הייצור ומדיניות המכירות של העסקים – גם בנותיהם של כורמים ברחבי העולם נקראו להשתתף בעסק או לנהל אותו לבדן. הדבר הוביל ליינות אחרים, טובים בהרבה וקלים בהרבה לעיכול. וגם לכך שכורמים רבים הבינו שהם מייצרים יין גם עבור נשים; כיום בעיקר עבור נשים שמזמינות, קונות ושותות את היינות שלהן בעצמן.
סיפור נוסף על יציאה אל העולם ועל החזרה להונגריה מספרת גם הייננית ויויאן אויד'וואריאך הביוגרפיה הזו מכילה הרבה מאוד ייחודיות, שאותה לא מקבלים בדרך כלל בעולם היין בצורה זהה או דומה, משום שאויד'ווארי בת ה-39 אחראית לא רק על יינות ה Barta-Pince במדאלא גם על יינות יקב משפחתה הישן בבלטון. אולם ליקב המשפחתי הזה יש רק 0.65 הקטר של וולשְריזלינג ופינו בלאן, מה שלמעשה אינו דבר, שכן מכמה שורות הגפנים האלה אפשר להפיק מדי שנה ענבים לכ-2000 בקבוקים בלבד. מכיוון שיינות הבלטון של אויד'ווארי נמזגים במסעדות העילית ההונגריות Winekitchen ו-Textura ונחשבים לטיפ סודי בחנויות היין ההונגריות, היא נחשבת במדינה לייננית יוצאת דופן. הדבר הזה, יחד עם הקריירה הבינלאומית שלה, שהחלה כשוליית יינן בקליפורניה ובניו זילנד, גרמו לבעלי Barta-Pince להפקיד את העסק שלהם בידי ייננית שלא רק מפגינה מיד אישיות כובשת, אלא גם יכולה לדווח באופן רפלקטיבי ביותר על האזור, הקרקעות והאקלים. וביינות ברטה היא מיישמת בעקביות את תרבות הייצור הזו, שאפשר בהחלט לתייג כנשית, וכיום היא מעוגנת כחלק מהמודרניות בגידול הגפנים. כלומר מלאכת ייצור אלגנטית ורבת-שכבות, המשתמשת בעץ החביות באופן מעודן אך יעיל לחלוטין, ומותירה את היינות הצעקניים של אתמול הרחק מאחור. האם קיימת מהפכה נשית בטוקאי? "מה שאני יכולה לומר", עונה אויד'ווארי, "הוא שכאן בטוקאי יינניות כנראה נתקלות בפחות ספקנות מאשר במקומות אחרים בהונגריה. ולי, לפחות, לא שמו מקלות בגלגלים כדי לעשות את מה שאני חושבת לנכון."