(לאו קווארדה / צילום: מנפרד קלימק)
בכל פעם שהזמן מאפשר זאת, ולעיתים גם פשוט כשכל דבר בווינה מרגיז אותי, אני עולה על מטוס וטס לקפריסין. לפגוש חברים, לשבת במרפסת, לחיות כמה ימים אחרת, ובמטען נמצאים כמעט תמיד כמה בקבוקי יין. לא שאין באי מספיק יין טוב, להפך, אבל הרי גם את המרתף הביתי צריך מדי פעם להקל, ובקבוקים שנשתים יחד נוסעים ממילא באופן הגיוני יותר מבקבוקים העומדים לבדם על המדף.
הפעם היה שם יין שעמו יש לי מערכת יחסים ארוכה ולא תמיד הרמונית. הוא מחזיר אותי לסוף שנות השבעים, כשאת חומר הגלם למסיבה קנו עדיין בתחנת הדלק, במועדון הדיסקו התנגן איטלו-להיטים, ואנחנו הרכבנו לעצמנו לכמה שעות תחושת חיים איטלקית, שבקבוק למברוסקו היה חלק הכרחי ממנה. בדרך כלל הוא היה מתוק, כמעט תמיד זול, ובאותם ימים לא רצינו לדעת הרבה על זני ענבים, מוצא או איכות. למברוסקו היה חלק מהערבים הראשונים עם בנות, מסימני השפתון על הכוס, מריקודים, התגפפויות, ובשלב מסוים מהדרך הביתה, פחות או יותר מסודרת, ברגל או בחשמלית האחרונה. זו הייתה תקופה שבה איש לא ניתח את היין, כל עוד נשאר ממנו מספיק.
המוניטין שלמברוסקו רכש לעצמו בעשורים האלה החזיק מעמד זמן מפתיע. יין מבעבע אדום, זול, מתוק ומיוצר באופן תעשייתי הציף את שווקי הייצוא ופגע בשמה של תרבות יין שלמה, אף שבאמיליה יוצרו זה מכבר גם למברוסקו אחרים לגמרי. אני עצמי מחקתי בשלב מסוים את הקטגוריה לחלוטין, עד שב-2014 נמזג שוב אחד מהם לכוס שלי. חוסר האמון היה ניכר, אך ההשפעה הייתה מיידית עוד יותר. מאז שייך L’Acino של Corte Manzini באופן קבוע למרתף שלי.
לכן, באותו ערב בקפריסין, עניינה אותי פחות התגובה שלי ויותר תגובת חבריי. מזגתי את היין בלי שיראו, לא אמרתי דבר והמתנתי. תחילה הריחו, אחר כך טעמו, שוב הריחו ושוב טעמו, ובשלב מסוים הופיעו החיוכים הרחבים הראשונים על פניהם. «מה לעזאזל זה?» היה בערך המכנה המשותף. הבקבוק לא החזיק מעמד זמן רב.
L’Acino עשוי מ Lambrusco Grasparossa זן מקומי, אחד ממשפחת הלמברוסקו הגדולה, שמקורו בעיקר בסביבת קסטלווטרו, מדרום למודנה. כבר לענב עצמו יש ייחוד בוטני קטן: זמן קצר לפני הבציר, שלד השדרה והעוקצים מאדימים, ומכאן נגזר השם Grasparossa. הזן מניב למברוסקו כהים, מלאי גוף ומתובלים, עם טאנינים נאים, ומעניק להם את הצבע הסגול-שחור הכמעט מוחלט, שבתחילה כלל אינו נראה בכוס כמו פריזנטה קליל ולא מחייב. ב-Corte Manzini משתמשים עבור L’Acino, בין היתר, בענבים מגפנים בנות כ-70 שנה; היין מיושן בנירוסטה, והתסיסה השנייה מתבצעת בשיטת שארמה, או מרטינוטי. התוצאה מכילה 11.5 אחוזי אלכוהול ומבוקבקת יבשה.
קסטלווטרו שוכנת באזור שבו יודעים ממילא בדיוק רב מדוע למברוסקו אמור לטעום כך. מודנה ופארמה קרובות זו לזו מבחינה קולינרית, פרמיג'אנו רג'אנו, פרושוטו, מורטדלה והמטבח השופע של אמיליה דורשים יין בעל רעננות, פחמן דו-חמצני, פרי ומבנה מעט מריר. למברוסקו מעולם לא היה כאן משקה מסיבות זול, אלא חלק מתרבות אכילה אזורית, והרנסנס של הגרסאות היבשות, שמקבלות יחס רציני ומלאכתי, המחיש שוב בשנים האחרונות, בעיקר מחוץ לאיטליה, מה שכמעט אבד בין כל בקבוקי הייצוא המתוקים.
ה- L’Acino מריח כמו פטל, דובדבנים ופירות יער כהים, ולצדם מופיעים תבלינים, רעננות מרירה עדינה והפרלאז' המתון הזה, שנושא את היין על הלשון במהירות מפתיעה. הוא יבש, עסיסי, כהה ומודגש-פרי, ובעל מבנה מספיק כדי שלא ישעמם אחרי הכוס השנייה. אך מעל הכול, הוא מסב הנאה עצומה. כשהוא מוגש צונן היטב על אחו, במרפסת או בכל מקום אחר, הוא אינו זקוק לא לטקסיות, לא לכוסות גדולות ובוודאי שלא להסבר ארוך. הוא רוצה שיבלעו אותו, ובדיוק כך קרה באותו ערב בקפריסין, בעקביות ראויה לציון.
בסופו של דבר, הביקורת היחידה של חבריי הייתה שהבאתי רק בקבוק אחד. אחר כך הגיעה השאלה הבלתי נמנעת היכן אפשר לקנות את הדבר הזה, ובאותו ערב החלטתי להזמין שוב ארגז. הרי הנסיעה הבאה לאי בוודאי תגיע, וכך גם ערב המרפסת הבא, והפעם לא אחזור על טעות.
בקבוק אחד של L’Acino הוא ללא ספק מעט מדי.
מקור רכישה:
K&U – Die Weinhalle
Gebr. Kössler & Ulbricht GmbH & Co. KG
Nordostpark 78
90411 Nürnberg