(גרהרד ציגלר / תמונה: ארכיון היסטורי)
ערב על המרפסת בלרנקה. ליאו מוזג משהו אדום, היין מבעבע קלות, מריח נקי, רענן ומפתה למדי; אני מהמר על איטליה ולפחות בכך איני טועה לגמרי, אך בכל השאר דווקא כן. אחרי כמה ניסיונות כושלים ליאו מחייך וחושף: למברוסקו. זה מבלבל אותי יותר מכפי שהיה צריך, כי עד אז השם הזה נקשר אצלי בעיקר לערבי נעורים מתוקים, אודם, התאהבויות ראשונות והדרך המתנדנדת מעט הביתה, אל החשמלית האחרונה. זיכרונות כאלה נטועים עמוק, גם כשמדובר ביין, ולפעמים הם מונעים מאיתנו במשך עשרות שנים להתבונן שוב מקרוב. כך היה עם למברוסקו. עם רטסינה — הרבה יותר.
בתחילת שנות התשעים, כנראה ב-1991, טסתי אחרי הלימודים עם חברים ליוון — אחת הטיסות הראשונות שלי בכלל — ומשם לאתונה ובהמשך במעבורת רחפת, שכבר אז הצבע שלה היווה חלק ניכר מהיציבות המדומיינת שלה, אל פורוס. היינו בערך בני עשרים, כמה מאיתנו צעירים יותר, היה לנו מעט כסף, גרנו בפשטות, הכרנו בקלות בחורות אמריקאיות ומצאנו טברנה שיכולנו להרשות לעצמנו בכל ערב. קראו לה פאפאס סטמאטיס, ובעל המקום נשא אוכל, דיבר, צחק, קילל, מזג עוד ונראה כאילו הוא נמצא תמיד במצב רוח טוב. הבעיה הייתה בקראף. יין הבית שלו היה רטסינה, בדיוק בטווח המחירים שבו היינו זקוקים לו, אך מבחינת הטעם הוא היה באזור שלא שכחתי עד היום. השרף של אורן חלב היה דומיננטי לחלוטין, ולצדו מסיר לק, דבק, מעט ענבים אי-שם ברקע והשפעה שנמשכה באמינות עד למחרת בבוקר. השיחות שלנו באנגלית לא השתפרו מכך כלל, וגם מצבנו בארוחת הבוקר לא. העובדה שלמרות זאת הזמנו אותו שוב כמה ערבים ברציפות מוסברת רק בנעורים, במחסור בכסף ובכושר העמידות הגופני המדהים של אותן שנים. לאחר מכן רטסינה הייתה גמורה מבחינתי. במסעדות יווניות בווינה הזמנתי יין אוסטרי או איטלקי והנחתי לעבר השרפי לנוח.
יותר משלושה עשורים לאחר מכן אני יושב אחרי השקיעה על המרפסת של “Vintage” בניקוסיה; לפנינו העיר המחולקת, וכמה רחובות משם מתחיל הצפון שבשליטה טורקית, ופתאום שוב עומדת רטסינה בכוס. הפעם אין צורך להתגבר על דבר. היין מריח מעשבי תיבול ים-תיכוניים, מקליפת הדרים ומעט מלח, יש בו רעננות, מבנה ותיבול מדויק להפליא; השרף נשאר ברקע ומעניק ליין משהו ייחודי, שלאחר כמה לגימות נעשה מובן מאליו לחלוטין. הרטסינה המודרנית השתנתה מאוד מבחינה טכנית ואיכותית. יצרנים שאפתניים עובדים עם ענבים איכותיים, לעיתים קרובות אסירטיקו או רודיטיס; השרף של אורן חלב מוסף במהלך התסיסה בכמויות קטנות בלבד, ולאחר מכן מסולק. הדומיננטיות של העבר נעלמת, ומה שנותר הם תיבול, רעננות ואותה ארומטיות עצמאית שהופכת את היינות האלה לזיהויים מיד. ממשקה שהיה עבור מטיילים רבים במשך עשרות שנים חלק מחופשה יוונית זולה, היא הפכה אצל היצרנים הטובים ביותר לקטגוריית יין רצינית.
מי שירצה לנסות זאת ימצא כיום די והותר הזדמנויות. Ritinitis Nobilis של Gaia עשויה מרודיטיס ומדגימה מה דיוק יכול לעשות עם המסורת העתיקה הזו. Tear of the Pine של Kechris מבוססת על אסירטיקו ונמנית עם הנציגות השאפתניות ביותר של הקטגוריה, Retsina Amphora Nature של Tetramythos משלבת רודיטיס ויישון באמפורה, Nimbus Ritinitis של Kamara הולכת לכיוון עשבוני ואינדיבידואלי יותר. אף אחד מהיינות האלה אינו דורש סלחנות נוסטלגית, ואף אחד אינו זקוק להתנצלות בשם מסורת ארוכה. כיום הם עומדים בכוס בזכות עצמם ומתפקדים נהדר לצד המטבח היווני, דגים, ירקות, עשבי תיבול, בשר צלוי או פשוט בשעת ערב מאוחרת על מרפסת בניקוסיה. מבחינתי נותר בכך מעט נחמה: לא כל יין גרוע של נעורינו חייב להישאר גרוע. לפעמים היין התפתח, בזמן שאנחנו כבר מזמן הפסקנו לשאול עליו. ולפעמים דרושים שלושים שנה, מקום אחר וכוס אחת בלבד כדי לסגור סופית חשבון ישן.
Vintage Wine Bar & Bistro
Ermou 285
1017 ניקוסיה
קפריסין