(מערכת / קלוד אוגוסט / מנפרד קלימק / צילום: Lenzmark, Runwaylm)
הפרויקט הזה היה עלול גם להיכשל. לא היה מדובר בפרויקט הראשון בעל שאיפות גדולות שנכשל בעולם היין – מכל סיבה שהיא. שני ייננים, פער גילאים של כמעט שלושה עשורים, שתי ביוגרפיות שונות מאוד, ולצדם יומרה שאינה מסתפקת בפחות מהוצאת זן ענבים שלם מאזור הנוחות האזורי שלו. ואז גם גרינר ולטלינר – זן שאמנם זוכה להערכה בינלאומית, אך לעיתים רחוקות, מלבד באוסטריה ובגרמניה, באמת נחשק. יותר מדי מקור, מעט מדי מיתוס לשיווק בינלאומי, מעט מדי שטח, מעט מדי היסטוריה מעבר לאזור האלפים. אבל בדיוק שם נכנס New Chapter לתמונה. ובדיוק משום כך הפרויקט הזה הוא יותר מעוד „ולטלינר פרימיום“ נוסף.
מרקוס הובר ולנץ מריה מוזר מייצגים שני קטבים של גידול היין האוסטרי: מצד אחד עובד הכרמים הקפדן מטראיזנטל, יינן שהפך דיוק, צמצום ואלגנטיות קרירה לכתב היד שלו; מן הצד האחר יזם היין הגלובלי, שעוצב בידי דורות של מסורת משפחתית, אך זה מכבר נושא אופק המשתרע הרחק מעבר לאירופה. מה שמאחד ביניהם אינו הסגנון, אלא השאפתנות. והרצון לשחרר את הגרינר ולטלינר מהשביעות הרצון העצמית הלאומית.
New Chapter הוא טענה: היין הזה אינו רוצה להיות „טיפוסי“, אלא תחרותי. קריא בזירה הבינלאומית. לא כאקזוטיקה, אלא כיין לבן רציני, בגובה העיניים מול הייחוסים הגדולים. העובדה שג'יימס סקלינג מעניק לו 95 נקודות היא פחות סיפור שיווקי ויותר סימפטום. חבר השופטים אינו קורא כאן בונוס של מקור, אלא עקביות מקצועית: פרי ללא רעש, עץ ללא השתלטות, מבנה ללא קשיחות. היין בנוי, אולי אפילו מהונדס. אבל: הוא מתקבל על דעת הרוב, ולטלינר שאורז את טעם היין העולמי באופן שבו עושה זאת, למשל, טיניאנלו של אנטינורי.
העיקר טמון עמוק יותר. גרינר ולטלינר אינו זן בעל שטחי גפנים שופעים. הוא אינו שרדונה, אינו סוביניון בלאן ואינו פינו גריג'ו. הוא מוגבל – גאוגרפית, אקלימית ותרבותית. מי שחושב עליו בזירה הבינלאומית חייב לפעול אחרת. לא באמצעות מסה עצומה, אלא באמצעות דיוק. לא באמצעות פולקלור אזורי, אלא באמצעות הגדרת סגנון. בדיוק כאן נכנס הרעיון שמאחורי Lenzmark: יין המורכב מדי שנה מחדש לפי העיקרון של בלנדים גדולים, אך ורק מהחלקות הטובות ביותר, מתוך שאיפה לעצב סגנון ברור שניתן לזהותו – ללא תלות בתנודות בין הבצירים.
העובדה שסגנון זה מצא דווקא בדובאי את השוק החזק ביותר שלו אינה מקרית, אלא אירוניה של ההווה. במדינה בעלת אופי מוסלמי, שבה האלכוהול נתון לפיקוח הדוק, הוא מופיע New Chapter בתפריטים של המסעדות הטובות ביותר. במקומות שבהם מזמינים יינות לא מתוך מסורת, אלא מתוך סקרנות. במקומות שבהם המקור חשוב פחות מהמרקם, מהאיזון ומההתאמה לגסטרונומיה. גרינר ולטלינר כמלווה גלובלי לאוכל – זו אולי הקריאה החכמה ביותר של הזן הזה בכלל.
חלק שאי אפשר להמעיט בחשיבותו בסיפור הזה הוא עבודתו של לנץ מריה מוזר בסין. מעורבותו בקונצרן Changyu, שבו הקים יקב משלו תחת שמו, העמידה אותו מול שוק שקורא יין באופן שונה לחלוטין מאירופה: פחות היסטורי, פחות סנטימנטלי, אך אנליטי הרבה יותר. מה עובד בכוס? מה נחרת בזיכרון? מה מתאים למטבח? השאלות האלה זולגות אל תוך New Chapter היין – לא כפשרה, אלא כחידוד. היין חושב באופן בינלאומי, מבלי להתכחש למקורו.
ומרקוס הובר? הוא מספק את התשתית. גיר, קרירות, קו ישר. טראיזנטל הזעירה עד כדי גיחוך לעומת שטחי היין העצומים בנוסח בורגונדי, טוסקנה או בורדו. חלקותיו של הובר מעניקות ליין את השקט הסלעי שמגן עליו מפני סתמיות. היישון – בחלקו בנירוסטה ובחלקו בעץ גדול – אינו אמצעי סגנוני, אלא כלי. עץ כתבלין, לעולם לא כהצהרה.
New Chapter הוא פרויקט המוצג בביטחון עצמי רב, המסוגל לשלב כ-50,000 בקבוקים בשנה בשוק בינלאומי ואף להגדיל מעט את המספר הזה. הוא אינו זקוק לתווית אוסטרית כדי לתפקד – ויש באוסטריה מי שלוקחים זאת מעט ללב – לעיתים מדברים שם על הופעה יהירה; שטויות. כי בדיוק בכך טמון כוחו. אולי זהו רגע החדשנות האמיתי של הפרויקט: לחשוב על גרינר ולטלינר לא כשאלת זהות לאומית, אלא כאפשרות בינלאומית.
שני ייננים, גשר בין דורות, יין שמתפקד במקומות שבהם הכי פחות היינו מצפים למצוא אותו. אם זה אינו פרק חדש, אז איננו יודעים איך פרק כזה אמור להיראות.