(מנפרד קלימק)
יש בכרמים אסונות שמתרחשים משום שהאקלים, מזג האוויר, המזיקים והפוליטיקה גורמים להם: כפור, ברד, פילוקסרה, מלחמה. ואז יש גם דעיכות שמתרחשות כמעט בלי קול. איש אינו מפגין נגדן, איש אינו כותב מניפסטים, איש אינו מדביק את עצמו לחביות יין. הבקבוקים פשוט נשארים לשכב. שנה אחר שנה, עוד קצת יותר זמן. עד שבשלב מסוים מתברר שלא רק שוק מצטמצם כאן, אלא שטכניקה תרבותית שלמה נעלמת.
זה בדיוק מה שקורה כעת ליינות הקינוח הגדולים מסוטרן.
לאותם יינות, אם כן, שבמשך מאות שנים נמנו יחד עם טוקאי עם היקרים ביותר שייצרה תרבות גידול הגפנים האירופית. זהב נוזלי, שנערץ על ידי מלכים, נאסף על ידי צארים, תואר בידי סופרים וזכה ליחס של חפצי פולחן מצד אזרחים עשירים. כיום אפשר להשיג בקבוקים מיושנים של היינות הללו, בחלק מהמקרים, במחירים שנראים כמעט אבסורדיים ביחס לאיכותם – כמו בדיחה. ושאטו איקם בקושי הצליח ליהנות ממרוץ המחירים של שלושים השנים האחרונות. הלקוחות הולכים ונעלמים, וקהל לקוחות חדש מגלה אפס עניין ביינות מסוטרן. מי שמפשפש, למשל, אצל הסוחר Alpina, ימצא לעיתים קרובות בצירים ישנים של סוטרן גדול במחיר נמוך יותר מיינות צעירים בינוניים מאזורים אופנתיים של יין טבעי.
ובכל זאת, כמעט איש אינו קונה אותם.
הדבר טרגי במיוחד באחוזות כמו שאטו סודירו או שאטו דואזי-דאן. סודירו נחשב זה עשרות שנים לאחת מכתובות יינות הקינוח הגדולות בעולם: מונומנטלי, מורכב, כמעט בן אלמוות. יין שיכול להתיישן בקלות יותר מחמישים שנה בלי להראות אפילו שמץ של עייפות. דואזי-דאן, מצדו, ניחן באותה אלגנטיות אריסטוקרטית שפעם כונתה "המעמד העליון", בלי אירוניה ובלי בושה. פחות עוצמתי מסודירו, אך לעיתים קרובות מרגש יותר. יינות מלאים בזעפרן, פירות הדר מסוכרים, משמש, דבש, עשן ואותו ברק שכמעט אי אפשר לתאר, שרק הריקבון האציל בוטריטיס מסוגל להפיק.
כי האמת אכזרית: יינות הקינוח הגדולים הללו נמכרים כיום רק בכמויות שכמעט אינן מספיקות למציאות הכלכלית של יקבי עילית מודרניים. את התוצאות כבר רואים מזמן. יותר ויותר שאטואים בסוטרן מצמצמים באופן דרמטי את ייצור יינות הקינוח שלהם או מייצרים בנוסף יינות לבנים יבשים. חלקם מצוינים. סודירו, למשל, מייצר כיום יינות בורדו לבנים יבשים ומדויקים להפליא. אך הכיוון האסטרטגי שמאחורי הדבר ברור: מנסים לשרוד.
כי יינות הקינוח נשארים לשכב כמו עופרת.
קשה להפליא להגדיר במדויק את הסיבות לכך. אין ספק: העולם אוכל ושותה אחרת כיום. פחות ארוחות כבדות, פחות שולחנות גדולים, פחות קינוחים ראוותניים. הטקס של שתיית יין קינוח לאחר הארוחה נעלם כמעט לחלוטין. לכך מצטרפת הזהירות החדשה מפני אלכוהול בימינו, שבה אפילו כוס יין אחת נתונה לדיון מוסרי, ועל אחת כמה וכמה סוטרן מרוכז, שלעיתים קרובות מכיל 14% אלכוהול.
אבל זה מסביר את הדעיכה רק בחלקה.
כי במקביל לכך, הסוכר ממשיך לפרוח באכזריות כמעט בכל תחומי הצריכה האחרים. משקאות קלים, פטיסרי, גלידה, תה בועות או משקאות אנרגיה אינם נלחמים על הישרדותם. לכן נראה שהבעיה אינה הסוכר עצמו, אלא הקידוד התרבותי של היינות הללו. עבור צרכנים צעירים רבים, סוטרן נראה כמו משקה מעולם שנעלם. מעולם של כפיות כסף, מסיבות ציד ווילונות כבדים.
אך היינות הללו מעולם לא היו רק מתוקים. סוטרן גדול מאזן את מתיקותו באמצעות חומציות, מרירות, תבלינים ורעננות כמעט חותכת. מבחינה טכנית, הם נמנים עם היינות המורכבים ביותר שקיימים. הייצור מסוכן מאוד. בוטריטיס פועל רק בתנאי אקלים מסוימים מאוד. הענבים נבצרים לעיתים קרובות בכמה סבבי בציר ידניים, כאשר כל גרגר נבחר בנפרד. היבול מזערי, והסכנה לאובדן מוחלט עצומה.
גם בטוקאי המצב נראה כיום קודר. במשך שנים ניסו שם לבסס יינות יבשים כמודל לעתיד, משום שיינות האסו הקלאסיים נעשו קשים יותר ויותר למכירה. בחלקו, בהצלחה. אך גם שם מתברר כיום: התרבות בת מאות השנים של יינות הקינוח הגדולים כבר אינה מתקיימת מבחינה כלכלית באופן אמין.
לכן ייתכן שמה שאנו חווים כיום הוא יותר מסתם שינוי בטעם. זוהי פרידה איטית מרעיון אירופי של מותרות שהיה מובן מאליו במשך מאות שנים: שסבלנות, מורכבות, יכולת התיישנות ושפע הם ערכים תרבותיים בפני עצמם.
יינות הקינוח מסוטרן או מטוקאי כבר אינם משתלבים היטב בתקופה של האצה מתמדת. הם דורשים שלווה. תשומת לב. איטיות. סביר להניח שהיינות הללו לעולם לא ייעלמו לחלוטין. ההיסטוריה שלהם גדולה מדי, הסגנון שלהם ייחודי מדי. אך הם עלולים להפוך למשהו שרק לפני כמה עשורים היה בלתי נתפס: לתרבות שוליים קטנה, כמעט ארכאולוגית, בתוך עולם גידול הגפנים הגדול.
וזה יהיה אובדן הרבה מעבר לבורדו ולהונגריה.