(Claude Auguste / תמונה מונפשת: runwayml)
הייתה פעם תקופה שבה אירופה, למעשה העולם כולו, ידעה די בדיוק מה היא רוצה לשתות. ולא במובן של ״גילוי״ או ״דיון בטרואר״, אלא באופן מעשי לחלוטין: מה מופיע בתפריט, מה מכירים, מה מזמינים בלי לחשוב. יין לבן לא היה אז הרפתקה אונולוגית של כורמים המייצרים יינות טבעיים, אלא הרגל צרוף. ולהרגל הזה היו שמות.
אחד מהם: אדלצוויקר. אלזס. היום זה נשמע כמו בדיחה, אבל פעם זו הייתה הצעה רצינית. אדלצוויקר היה היין לכל מי שלא רצו – או לא יכלו – להחליט. קצת ריזלינג, קצת גוּורצטרמינר, אולי עוד מעט פינו בלאן, אבל בדרך כלל גוּטֶדֶל וסילבנר, הכול יחד, והקווה מוכנה. השם עצמו כבר היה שילוב של יומרה ושל קריצה. אצילי, אבל גם מעורבב ומכווץ יחד. בשנות ה־70 וה־80 אדלצוויקר הופיע בכל תפריט, מבית המרזח בכפר ועד למסעדה טובה יותר. היום? נעלם. כמעט. רק כמה בלתי־נלאים עדיין משאירים אותו בחיים. וגרסה אחת שרדה: ״ז׳נטיל״ של Hugel. האדלצוויקר שהתייפייף; מספיק מטופח ושמו הוחלף, כדי שלא יצחקו עליו בהווה.
ואז: אנטר־דה־מר. בורדו, אבל בבקשה לבן. אזור שלם שפעם סימל את האפשרות להכין יין לבן סביר למדי גם בארץ היינות האדומים הגדולים. רענן, קליל, מעט עשבוני, סוביניון, סמיון ומוסקדל, קצת הדרים, תמיד תקין, אף פעם לא מרגש. אנטר־דה־מר היה היין הלבן של ההיגיון. הזמינו אותו כשרצו בורדו, אבל לא רצו לשתות בורדו. פתרון ביניים – השם כבר אומר זאת. בין הימים, בין הרעיונות. היום פתרון הביניים הזה נעלם במידה רבה אצלנו. השוק החליט: אם בורדו, אז אדום. ואם לבן, אז בבקשה מקומי.
ואז ישנו גם גאבי. גאבי די גאבי, אם רוצים לדייק לגמרי. פיימונטה, זן קורטזה, יין שפעם נחשב להתגלמות האלגנטיות האיטלקית. רזה, רענן, עם שמץ מרירות בסיומת, שבאותם ימים נחשבה למתוחכמת. גאבי היה היין הלבן של הטרטוריה הטובה יותר, המלווה לדגים, לאנטיפסטי, לשיחות שהתנהלו בשעת ערב מאוחרת בקול קצת רם מדי. בשנות ה־80 וה־90 הוא עדיין היה במשך זמן רב נקודת ציון קבועה. היום? עדיין כאן, אבל איכשהו השתתק. נדחק הצידה על ידי כל מה שארומטי יותר, קולני יותר, בינלאומי יותר ויותר אקולוגי. גאבי נשאר, אבל איש כבר לא מדבר עליו.
ולבסוף: לקרימה כריסטי דל וזוביו. כבר השם הוא אירוע. דמעותיו של ישו – צריך היה לחשוב על דבר כזה. יין עם היסטוריה, עם מיתוס, עם בקבוק שנראה כאילו נלקח ישירות מסקריסטיה. רזה, מתוח כלפי מעלה, לעיתים מעט דקורטיבי מדי ביחס למה שהיה בתוכו. היין עצמו: ייחודי, לפעמים טוב, לעיתים קרובות בינוני, אבל תמיד עם הסיפור הגדול מאחוריו. לא רק שתו אותו, אלא גם האמינו בו קצת. היום גם זה חלף. הווזוב עדיין עומד, הדמעות יבשו.
המשותף לכל היינות האלה היה תפקידם. הם היו שם. הם היו זמינים. הם היו חלק ממערכת שבה לא הסבירו את היין, אלא פשוט הזמינו או מכרו אותו. ידעת מה תקבל, וזה הספיק.
היום הכול שונה. היין חייב לספר משהו, חייב להראות את מקורו, חייב להצדיק את עצמו. הקטגוריות הישנות, הפתרונות הפרגמטיים האלה, מתקשים. הם פשוטים מדי לתקופה שדורשת מורכבות – או לפחות טוענת שהיא זקוקה לה.
ובכל זאת, משהו חסר. המובנות מאליה הזאת. ה״תכין לי אדלצוויקר״ הזה, בלי שאלות נוספות. ה״תביאו לנו גאבי״ הזה, בלי שאיש יכיר את הכרם. היינות האלה אולי לא היו גדולים, מעולם לא היו גדולים. אבל הם היו חלק מחיי היומיום, כפי שכבר אינם קיימים. חיי היומיום שנקראו מובנות מאליה.