(מנפרד קלימק / צילום: גרגו פייקו / תמונה מונפשת: runwayml)
לפני שאשתקע למשך כמה שבועות באזור היין מרקגרפלרלנד שבדרום־מערב גרמניה – אזור שבהחלט חייב לקבל יותר תשומת לב – אני עוצר לביקור ביניים בוואכאו. בקואופרטיב שאין לו אח ורע לא רק באוסטריה, דומיין ואכאו, אחד מיקבי היין המדהימים ביותר במרכז אירופה. לא רק משום שבינתיים נוצרים שם כמה מהריזלינגים ומהגרונר ולטלינרים המדויקים ביותר באירופה הדנובית, אלא משום שהיינות האלה מגיעים דווקא מקואופרטיב – כלומר מאותו מודל שבמשך עשרות שנים נקשר כמעט אוטומטית בענף היין לבינוניות ולייצור המוני.
דווקא את התדמית הזאת, שרווחה גם באוסטריה, דומיין ואכאו הרסה מן היסוד בעשרים השנים האחרונות. כיום מעבדים כ־200 משפחות כורמים כשליש מכלל שטח הוואכאו. חלקות טרסה בעלות מוניטין בינלאומי, כמו אכלייטן, קלרברג או זינגרידל, כבר מזמן אינן שייכות רק ליקבים הגדולים והעצמאיים באזור, אלא גם לדומיין. מה שבאמת ראוי לציון הוא שהקואופרטיב אינו מנסה לטשטש את ההבדלים, אלא לחלץ במדויק את מקורו של היין אפילו מחלקות קטנות. תחת הנהגתם של רומן הורבאט והיינן הראשי היינץ פרישנגרובר, נוצר מכך אחד מקואופרטיבי האיכות המודרניים ביותר באירופה – יקב דגל אולטימטיבי, בעל ערך תיירותי רב גם הוא.
היינות לא רק נעשו קלילים יותר, מדויקים יותר ומודרניים יותר: במקביל השקיעה דומיין ואכאו השקעות עצומות בגידול גפנים אורגני, בניהול בר־קיימא ובטכנולוגיית מרתף מודרנית, המאפשרת גם ניסויים אנולוגיים מרתקים – ומביאה קהל צעיר אל המבנה. אך מעל הכול, נוצר שם דבר שקואופרטיבים בדרך כלל ממעטים להצליח ליצור: כתב יד סגנוני ברור – משהו שאי אפשר לטעות בו.
עם זאת, השאלה הגדולה יותר שמאחורי הדברים מעניינת: מדוע דווקא הקואופרטיבים של אוסטריה תחתית, כמו גם אלה של בורגנלנד ודרום טירול, מצליחים כל כך ברמה הלאומית והבינלאומית – בעוד הקואופרטיבים הגרמניים עדיין תקועים בדרך כלל בפלח הזול?
שכן בדרום טירול מוכיחה את עצמה תופעה קואופרטיבית דומה: יקבים כמו גירלן, טראמין, קורטאץ', קלטרן, נאלס־מרגרייד או סנט מיכאל־אפיאן נמנים זה מכבר עם היקבים הנחשבים ביותר באיטליה. גם שם עובדים יחד מאות כורמים קטנים. גם שם נוצרים יינות עילית המבוקשים ברחבי העולם. איש לא היה תופס כיום, למשל, את הקואופרטיב בעל המוניטין העולמי הגבוה טרלן כ״קואופרטיב טיפוסי״.
בגרמניה, לעומת זאת, קואופרטיבים רבים עדיין נושאים עמם את ריח התקופה שלאחר המלחמה: יין המוני מתקתק, מבצעי הנחות, היצמדות לזני ענבים בלתי־מוצלחים ופילוסופיית איכות שנדמה כי היא מכוונת לעיתים קרובות יותר ליציבות מאשר לאינדיבידואליות.
הוואכאו, קרמסטל ודרום טירול הבינו בשלב מוקדם שלכורמים קטנים לבדם כמעט שאין עוד סיכוי בשוק העולמי. לכן הקואופרטיב לא נתפס שם כקורת הצלה, אלא כמכונת איכות משותפת: מקור, דיוק ובניית מותג ניצבו לפתע מעל הכמות גרידא. במקביל פעלו שני האזורים בביטחון עצמי עצום כדי לבסס את תדמיתם הבינלאומית.