(מנפרד קלימק / תחקיר: בן זיגרט / צילום: קברו של המשורר חאפז / תמונה מונפשת: Runwayml)
איראן ויין – זו אינה הערת שוליים בהיסטוריה, אלא ראשיתה. זמן רב לפני שבורדו הייתה שם נרדף ליוקרה או שבבורגון הכירו חלקות, כבר התסיסו בהרי זגרוס את מה שהטבע סיפק. ממצאים ארכאולוגיים מעידים כי בצפון־מערב איראן הפך מיץ ענבים ליין בכדי חרס לפני כ־7,000 שנה. פרס אינה מפגרת מאחורי תרבות היין. היא מרחב המקור שלה.
ובו בזמן, כיום היא אחת המדינות שבהן קיים איסור האלכוהול המחמיר ביותר בעולם.
בין שני הקטבים האלה נפרשת היסטוריה שכמעט אי־אפשר לדמיין סותרת יותר. בעת העתיקה היה היין בפרס חלק מהציוויליזציה עצמה. הוא היה סחורה, מנת מדינה, נכס תרבותי. המִנהל של פרספוליס תיעד בקפדנות משלוחי יין. היין היה סדר, לא הוללות.
והוא היה גם שפה. המשורר עומר ח'יאם כתב במאה ה־11 שירים על יין ואהבה, המצוטטים עד היום: „מה תטיף על צום ועל תפילה? במקום אל המסגד, הבה ניכנס לבית היין.“ בשירה הפרסית הפך היין למטאפורה לחירות, להכרת האמת, לאקסטזה ולהתנגדות לצרות אופקים. המטען הפיוטי הזה שרד במשך מאות שנים – גם כשהמציאות השתנתה.
העיר שיראז, הסמוכה לפרספוליס, הייתה מפורסמת בעבר ביינותיה. כיום מופיע „שיראז“ כשם של זן ענבים על בקבוקים מאוסטרליה. באיראן עצמה אסורה ייצורם של משקאות אלכוהוליים מאז המהפכה האסלאמית ב־1979. באופן רשמי, גפנים מגודלות כיום רק לצורכי ענבי מאכל וצימוקים. אך איסורים אינם מוחקים תרבות. הם מסיטים אותה.
שכן כפי שמתאר העיתון Jungle World בכתבת תחקיר מרשימה, באיראן מתקיימת מציאות אלכוהול סמויה. בדירות בטהרן מייצרים יין ביתי – בחדרי אמבטיה, באמצעות ציוד מאולתר. „כבר שנים שאנחנו מכינים יין בחדר האמבטיה שלנו“, מצטט המגזין תושבת. ענבים, סוכר, מעט כימיקלים – ומעל הכול, דיסקרטיות. מסיבות מתקיימות מאחורי דלתות סגורות. שכנים מזהירים זה את זה כשמיליציות בסיג' מופיעות ברחוב. משפט כמו „מהר, הם כאן“ הוא חלק מחיי היומיום של מי שמוכנים להסתכן.
השוק השחור משגשג. משקאות חריפים מוברחים, לעיתים קרובות במחירים מופרכים. בקבוק יכול לעלות 120 אירו – במדינה שבה ההכנסה הממוצעת נמוכה בהרבה. Jungle World מתאר מערכת שרבים משערים כי כמעט לא הייתה יכולה להתקיים ללא הסכמה שבשתיקה מצד מנגנוני כוח מסוימים. משחק כפול: מוסר בפומבי, שוק באופן פרטי.
ואז ישנן גם קבוצות המיעוט. נוצרים או ארמנים מספרים שלעיתים הם נתונים לפיקוח פחות מחמיר. אלכוהול מובא מארמניה, מוסתר ומחולק. גם כאן: חיים באזורי דמדומים.
מבט אל צפון עיראק מראה עד כמה תרבות האיסור הזו יחסית. בארביל או בסולימאניה, כך מספרים, ברים ניצבים זה לצד זה. כורדיסטן העיראקית מכונה „הבר של המזרח התיכון“. רק כמה מאות קילומטרים משם, במוסול או בדרום, שולטים כוחות פונדמנטליסטיים. שם רודפים את האלכוהול, וחנויות מותקפות. ההבדל כמעט אינו יכול להיות גדול יותר.
המתחים האלה מראים: מדיניות האלכוהול במזרח התיכון אינה ישות מונוליתית. היא פוליטית, דתית, אזורית ואסטרטגית מבחינת יחסי כוח. והיא סמלית מעצם טבעה.
באיראן עצמה היין נותר כאב פנטום של התרבות. מוצאים אותו בשירים, בזיכרונותיהם של בני הדורות המבוגרים, בשיחות מאחורי ידיים קפוצות. מוצאים אותו בהומור. ובהתרסה.
שם היין אינו רק משקה, אלא הצהרה. מי ששותה מצהיר הצהרה – לפעמים במודע, ולפעמים פשוט כי רוצים לחיות. „איסורים מעודדים יצירתיות“, כותב Jungle World. כאן הדבר נכון במובן כפול: הן מבחינה טכנית והן מבחינה תרבותית.
בה בעת, לאיסור יש השלכות ממשיות. שוב ושוב מתרחשות הרעלות כתוצאה מאלכוהול מהול או מזויף. שוק מפוקח אינו קיים. הסיכון מופרט.
ובכל זאת: הגפנים ממשיכות לצמוח. הנופים סביב שיראז או בצפון המדינה עדיין מעוצבים על ידי גידול גפנים – רק לשימוש אחר, כענבי מאכל המיוצאים גם לטורקיה, שם הם נסחטים ונעשים ליין עבור הפזורה. אי־אפשר למחוק את ההיסטוריה.
איראן היא אולי הדוגמה הקיצונית ביותר לתזה שאמורה לגעת בנו כעולם היין: תרבות היין היא יותר מייצור ומסחר. היא זיכרון, מטאפורה, התנגדות וזהות.
אפשר לסגור יקבים. אפשר לאסור מסחר. אפשר להטיל עונשים. אבל אי־אפשר פשוט למחוק תרבות בת 7,000 שנה.