(מנפרד קלימק)
במזרח אירופה, כך הסביר לי הסופר ההונגרי אימרה קרטס בראיון בבודפשט לפני יותר משלושים שנה, הקומוניזם בז למורשת הבורגנית של תרבות היין אחרי 1950 והמעיט בערכו של גידול הגפנים (אלא אם כן הוא היה טוב להכנסות מיצוא). לעומת זאת, שתיית היין במעגל הבורגני הקטן שנותר קיבלה מעמד גבוה יותר, משום שתרבות היין הייתה אחד השרידים המעטים של אתמול, שבו היין סימל את אירופה כולה — אותה אירופה שמדינותיה המערביות כבר לא היו נגישות בחופשיות לתושבי מזרח אירופה. נוסף על כך, אמר קרטס, בקומוניזם היה צריך לשתות כדי לשאת אותו. פועלים ואיכרים שעברו קולקטיביזציה השתכרו ממשקאות חריפים כדי לשכוח; אלה שראו בעצמם אנשי תרבות נפגשו באופן פרטי על בקבוק יין אחד או שניים, כדי להחליף רעיונות תחת שכרות מתונה.
דבר אחד ברור: הקומוניזם, ששלט בחיים כולם במשך כארבעים שנה, לא הצליח לחסל את תרבות היין של מזרח אירופה — למרות מרתפים רקובים, היגיינה ירודה וגפנים שעונו בכימיקלים. 35 שנים לאחר נפילת המשטרים הסוציאליסטיים, תרבות היין חיה מוורשה ועד סופיה, מפראג ועד בוקרשט — בלי שום קריאות לרגעים ולחודשים ללא אלכוהול — בתסיסה שאצלנו באזורי העולם המערבי האחרון זכו לחוות לפני 20 שנה.
מדוע אנו יודעים מעט כל כך על תרבות היין של מזרח אירופה? מדוע איננו שותים הרבה יותר יינות הונגריים — מדינת יין שלפני 80 שנה בלבד הייתה אחת המדינות המובילות והמוכרות בעולם בייצור יין? התשובה פשוטה, אך יש בה מרכיב מפתיע לאוזניים גרמניות. ראשית, ההונגרים, הסלובקים, הצ'כים, הרומנים, הפולנים (כן, גם בפולין מגדלים גפנים), הבולגרים ואזרחי מדינות הבלקן שותים בדרך כלל בעצמם את היינות שלהם. שנית, מאז כניסת כלכלת השוק, הכורמים שם דורשים מחירים גבוהים להפליא עבור כל יינות האיכות — לעיתים קרובות לפחות 15 אירו למכל, ומחירים אלה גם משולמים. משמעות הדבר היא שלכורמי יין איכותיים כמעט שאין תמריץ לייצא את יינותיהם. ואם הם בכל זאת מייצאים, הרי שזה בעיקר למדינות אחרות במזרח אירופה — משום שהם עדיין רואים בעצמם מעין קהילה פוליטית של גורל משותף.
בסיור באזורי היין של מזרח אירופה, נישאר תחילה במדינה שבה התחלנו: בהונגריה, שבה הרומאים נטעו בשעתם את הגפנים הראשונות, כפי שעשו כמעט בכל אירופה. הונגריה, שאינה גדולה בהרבה מבוואריה: זו הפוסטה, פפריקה אדומה, מלנכוליה של כינורות צועניים — ויין. בעיקר יין. ובעיקר משום שאחוזות יין גדולות ומוכרות מצרפת או מספרד (Oremus, Vega Sicilia) החזירו כבר בתחילת שנות ה-90 של המאה ה-20 את טוקאי, האזור המפורסם ביותר בהונגריה ובמזרח, אל במת היין העולמית, באמצעות השקעות כספיות גדולות.
במקום שבו בעבר ייצור מתוכנן סוציאליסטי היה אחראי ליינות בקושי ראויים לשתייה, מתקיימת כיום אחת מסצנות היין המרתקות באירופה. אין פלא שהונגריה מושכת בינתיים לא רק חובבי אוכל ואניני יין, אלא גם את אלה שרוצים לתקוע כאן יתד בגידול גפנים: פורשים גרמנים, אונולוגים איטלקים, פריקים וינאים.
טוקאי, מולדתו של ״הזהב הבוכה״, טוקאי אסו, אותו יין מתוק ומיתי שריתק במידה שווה צארים, קיסרים ואפיפיורים, התקשתה בתחילה להתמודד עם המתקפה הזרה. עד שאישטוואן ספשפי הגיע. האיש לא היה פחות מהרפורמטור הגדול של טוקאי. פרפקציוניסט קנאי, בעל מלאכה רדיקלי. הוא היה הראשון שהתסיס בסגנון רחב היקף פורמינט יבש: צור, מלח, אגס, פרי גלעיני, ויברציה.
ואז ישנו אזור אגר, אזור אגרי ביקאבר — ״דם השור״. בעבר יין זול בשקית למסיבות סטודנטים סוציאליסטיות בווינה ובברלין, וכיום, הודות לחלוצים כמו אטילה גרה, שוב יין אדום רציני: פרי קריר, תיבול כהה, ולעיתים קרובות מינרליות פראית מהקרקע הוולקנית. מי שסבור שבלופרנקיש (כאן הוא נקרא קקפרנקוש) הוא התמחות בורגנלנדית בלבד, מעולם לא היה באגר.
בדרום המדינה, סמוך לגבול הקרואטי, שוכנת וילאני. כאן שולט היין האדום: קברנה פרנק, קברנה סוביניון, מרלו, אבל גם בלופרנקיש — עסיסי יותר מאשר באגר, כהה יותר, אך לעולם לא מגושם. גם הורסט הומל, עורך דין, מייצר בווילאני כמה מהיינות המרתקים ביותר במדינה: הם מחוספסים, זוויתיים ועצמאיים — ממש כמו ברלין, שממנה הגיע הומל
להונגריה יש גם כמה אזורי יין קטנים וכמעט בלתי מוכרים, המאכלסים אוצרות של זני ענבים. למשל בלטון, אגם בלטון — הים ההונגרי. על גדותיו גדלים הענבים ליינות הלבנים המרתקים ביותר במדינה כיום: אולאסריזלינג, יוהפארק, פורמינט. הגפנים גדלות באופן ציורי להפליא גם במדרונות הרומנטיים של החרוט הוולקני של שמלו. גבעה יחידה בלב הפוסטה המתהווה: יינות צחיחים כמו אבני לבה נוזליות — מלוחים, מתוחים, ואז גם מלאי עסיסיות ועוצמה — כמעט שאבלי הונגרי.
יינות במזרח אירופה: הם כבר מזמן אינם פולקלור, אלא ברובם המכריע יינות של מודרניות המזמינה את עצמה ללא הרף, הנעה בין תעשיית יין במכלי נירוסטה לבין כורמי יין טבעי ביו-דינמיים. לא תצוגת תלבושות מוזיאלית עם חבית עץ עתיקה ואקורדיון בסולם מינורי. לא, מה שנכנס לבקבוק בין פראג לים השחור נחשב זה מכבר לאוונגרד של גידול הגפנים האירופי. חופשי, פראי, ניסיוני — ולעיתים קרובות טוב ללא רחמים.
ניסע מהונגריה דרך סלובקיה לדרום מוראביה. האזור הזה הפך בחשאי, בשקט ובהדרגה לאחד מאזורי היין המרתקים ביותר במרכז אירופה. בעיקר סביב מיקולוב (ניקולסבורג) נוצרים, בהמשך הגאוגרפי של אזור היין האוסטרי ויינפירטל, יינות שגורמים ללבו של כל היפסטר יינות טבעיים להחסיר פעימה: ביו-דינמיקה, יינות כתומים, גרינר ולטלינר בעלי ניחוח עשבי בר עז, וסוביניון בלאן שאין לו דבר עם הפופוליזם של סוביניוני מרלבורו הניו-זילנדיים.
הדור החדש סביב כורמים כמו מילאן נסטארץ או ריכרד שטאווק אינו זקוק עוד לדף מידע צרפתי. הוא עושה את שלו — וזה טועם כמו העתיד.
עוד פחות מוכר: אזור היין הצ'כי מלניק, פחות משעת נסיעה צפונית לפראג. כאן נטע בעבר הקיסר קרל הרביעי פינו נואר — בחלקות תלולות וקטנות, על גרניט וצפחה. כאן זה כמו בעמק האלבה הסקסוני — רק מרדני יותר. הכורמת בטינה לובקוביץ מוכיחה שזן הדיווה פינו נואר יכול לחגוג הופעות גדולות גם בערפל הבוהמי.
בחזרה לסלובקיה: מי שאומר יין ודנובה חושב בדרך כלל על אוסטריה, על ואכאו, קרמסטל, קאמפטל, קרנונטום. זו חשיבה צרה מדי, שכן בצד הסלובקי של הדנובה גידול הגפנים לאורך הדנובה ממשיך הלאה. סביב ברטיסלבה ומודרה גדלים בלופרנקיש (פרנקובקה), ריזלינג וגרינר ולטלינר בחלקות מצוינות. וכורם-העל מסאאר, אגון מילר, מייצר בשאטו בלה ריזלינגים הדומים ליינותיו הגדולים משארצהוףברג — רק עם קצת יותר פלפל של המונרכיה הדנובית במטען, ובמחיר שאפשר להרשות לעצמך לעומת היינות הגרמניים שלו המשובחים.
קדימה, אל המזרח העמוק, אל טוקאי הסלובקי: החלק של אזור היין שאבד להונגרים במסגרת הסכם טריאנון. על פני כ-900 הקטר מייצרים כורמים כמו י. י. אוסטרוז'וביץ' בעל החזון יינות מתוקים גדולים — אך גם פורמינטים יבשים, שנתפסים, כמו בחלק ההונגרי של טוקאי, כחלופה ליין המתוק המסורתי, שהביקוש אליו הולך ופוחת.
שוב בקצרה דרך הונגריה ומעבר לנהר הטיסה, אל בולגריה ורומניה. במשך זמן רב, כבר בתקופת הקומוניזם, עמדו במרכז יינות זולים עבור הסופרמרקטים במערב אירופה. אך הזמנים האלה חלפו בחלקם.
בעיקר ברומניה נוצרה סצנת כורמים תוססת המציבה אמות מידה בינלאומיות. בראש ובראשונה בטרנסילבניה. יינות מהזנים האוטוכתוניים כמו פטיאסקה ניאגרה או פטיאסקה אלבה הם מניפסט של זהות יין רומנית חדשה, שנוצרה באיחור רב לפני כ-20 שנה, כאשר כורמים עצמאיים הקימו את איגוד קידום היין הרומני (APVR), ובכך, באמצעות איכות וגם זנים בינלאומיים בחלקם, שמו קץ באיחור רב לשליטת היקבים הממשלתיים
בבולגריה אזור היין הבלקני העתיק בסה ואלי ממריץ סומלייה בינלאומיים וחובבי יין להגיע לביקורי טעימות. אחוזות יין כמו אורבלוס (חלוצי החקלאות האורגנית) או זגריאוס (ויניפיקציה ניסיונית) הן כאן חלוצות של התפתחות איכות שלמרבה הצער נעצרה לאחרונה.
ואז ישנה פולין. כן, פולין. אלה כבר מזמן אינם רק כמה גפנים אקזוטיות ליד קרקוב או ז'לונה גורה: פולין הבינה שהתחממות האקלים היא גם הזדמנות לייצר בפולין יינות בעלי גוף. במערב פולין כבר מבקבקים סוביניון בלאן וריזלינגים שאפשר בקלות לבלבל ביניהם לבין יינות לבנים מזאלה-אונשטְרוּט.
מרתק במיוחד האזור סביב שצ'צ'ין (שטטין) וגורז'וב ויילקופולסקי — פחות מ-150 קילומטרים מברלין, ובעצם בדיוק במקום שבו לא היינו מצפים עוד למצוא גידול גפנים.
הטיפ הסודי האולטימטיבי כאן הוא אחוזת היין הקטנה ויניצה טורנאו — בניהול משפחתי, ביו-דינמית, ועם קופאז' מסולאריס ומיוהניטר, חלוצה בעבודה עם זנים עמידים למזיקים — שבלעדיהם לא ניתן היה לייצר יינות בצפון-מזרח אירופה.