(מנפרד קלימק)
רציתי רק לקנות חלב בילומילך, כשלפתע מצאתי את עצמי מול ארגז עץ קטן: בקבוק מגנום של Faustino Rivero Ulecia Reserva 2019, ארוז בצורה נאה ומושכת – וכל זה € 9,90 בדיסקאונט Netto. רגע של השתאות, שאחריו קימוט מצח נמרץ ואז: הנהון פנימי. כי הבקבוק הזה מספר הרבה יותר על שוק היין של 2026 מכפי שנדמה לנו במבט ראשון.
Faustino Rivero Ulecia היא מסורת ריוחה בת מאה שנים מארנדו שבלה ריוחה, משפחה שמייצרת ומייצאת יין מאז 1899 (עם התווית המוכרת בעולם), הרבה לפני שצרכנים רבים בכלל ידעו היכן נמצאת ריוחה על המפה. אבל היין הספציפי הזה, Reserva 2019 אינו מגיע מאזור הליבה של DOCa Rioja ואף לא מארנדו עצמה, אלא מפינה אחרת לגמרי של ספרד: Utiel-Requena, כמעט 500 קילומטרים מדרום-מזרח, ליד ולנסיה, אזור בעל אקלים ים-תיכוני-יבשתי וזהות משלו, המזוהה בעיקר עם זן הענבים האדום Bobal – מאז שבתי היין הספרדיים הגדולים התרחבו בסוף שנות ה-80 וה-90 מתוך אוריינטציה לייצוא ולנפח. ההתרחבות הזו לא הייתה מקרית, אלא רפלקס יזמי: מי שרוצה לצמוח מחפש טריטוריות, ענבים ויכולות ייצור. אוטיאל-רקנה הייתה אחת התשובות של עידן הצמיחה הזה – לא אזור יוקרה, אלא אזור פונקציונלי שניתן לעבדו בעלות נמוכה.
מה שעומד כאן במגנום – היין, אגב, קיבל 90 נקודות מבודקי James Suckling – בפחות מעשרה אירו בדיסקאונט, הוא ביסודו רזרבה ספרדית שיוצרה בשיטה קלאסית: אדומה-אודם עם השתקפויות סגולות, מורכבת מבובאל (80%) ומטמפרניו, מופקת היטב, קטיפתית, עם חומציות נאותה וגוף, וגם פרי בשל ותווי עץ מסורתיים, שמעניקים לחך חוויה נוחה בהרבה מכפי שמחיר המציאה מרמז. זהו יין שכמעט מרגש בניחוחו ובטעמו, המזכיר את עולם היין הישן – שום דבר מיוחד, אבל רחוק שנות אור מהנוזל הירוד שאנחנו מקבלים בדרך כלל ב-4 אירו ו-95 סנט עבור יין אדום.
אבל כאן טמונה הנקודה האמיתית: איך יין ממקור ואיכות כאלה עולה כל כך מעט ב-Netto? התשובה אינה רק שספרד מייצרת כמויות עצומות של יין, ושהאקלים מאפשר יבולים נוחים מבחינה כלכלית. אלא ש ייצור־יתר, גלובליזציה ולחץ מכירתי מאפשרים כיום דברים שלפני עשר שנים עוד נראו אבסורדיים. אלה אינם יינות חלקה, ואינם רזרבות ריוחה קלאסיות מריוחה אלטה או מריוחה אלאבסה. הם סחורה הניתנת להפצה רחבה – מיוצרים בבהירות, ידידותיים לשתייה ומכוונים לצרכן – ובכמויות שהופכות על פיהם את מודלי הכמות והמחיר המסורתיים.
והם משפיעים. המטרים המעטים על המדף של הרזרבות הזולות הללו נוגסים במכירות של יינות אדומים גרמניים ואוסטריים, במיוחד במקומות שבהם הצרכן אינו נאחז בנוסטלגיה במולדת, אלא מחליט לפי מחיר ותחושה : „מה אני מקבל תמורת הכסף שלי?“ על השאלה הזו עונה כיום רזרבה ספרדית, ועוד בבקבוק מגנום, בפחות מעשרה אירו, מהר יותר מלא מעט יין ארץ מקומי. לא משנה עד כמה הקונה פטריוטי – כשמגנום של יין אדום סביר שנעשה היטב מושך את העין, ותווית המחיר נראית כמו בדיחה, לעיתים קרובות מנצח הדחף לצוד מציאות את הנאמנות המקומית.
וזה לא נעצר ביין האחד הזה. 2026 תהיה – כבר עכשיו אפשר לומר זאת בוודאות יחסית – שנה שבה מבול של יינות זולים, סבירים עד טובים מאוד, מאזורי גידול בדרום אירופה יציף את המדפים שלנו. מאיטליה ועד ספרד, מפורטוגל ועד דרום צרפת: מותגים ותיקים, מותגים חדשים, כמויות גדולות, מחירים נמוכים. זה אינו הייפ חולף, אלא שינוי מבני בשוק. הסיבות לכך מפוכחות ומורכבות באותה מידה: הגדלת יבולים, מחירי בציר, שרשראות הפצה, לחץ אינפלציוני, ביקוש בינלאומי – והעובדה הפשוטה שאזורים רבים בדרום אירופה מסוגלים כיום לספק בדיוק את מה שהצרכן הרחב, הרגיש למחיר, דורש: טעם ללא יומרה, נגישות לשתייה ללא פגם, מחיר ללא חרטה.
האם זה טוב או רע – על כך כל אחד יכול ואף צריך לענות לעצמו. אבל אם בסוף השבוע תגלו לפתע ב-Netto, ליד החלב, מגנום ב-9.90 אירו שהייתם פותחים ברצינות לצד ארוחה – אולי זה כבר אינו צירוף מקרים, אלא סימפטום. סימפטום לשוק יין שמתארגן מחדש – ולצריכה שכבר מזמן אינה חושבת רק במונחים טריטוריאליים, אלא גלובליים.