(מאת מנפרד קלימק / צילום: Medienagenten / לוקיישן: Freundschaft Berlin / אנימציה: Runwayml)
ה- בודנזה בודנזה היה במשך זמן רב השוליים השקטים של גידול הגפנים הגרמני – אזור שכמעט אינו מוכר, כפי שעדיין מוכרים כיום אזורים רבים במזרח המדינה. לכן אין זה מקום לסיפורים גדולים, אך גם לא טריטוריה ליוהרה, אלא יותר מרחב מעבר בין וירטמברג, בוואריה והקדמה האלפינית הדרום־מערבית. בדיוק משום כך, מה שקורה שם עכשיו ראוי לציון כל כך. שנים־עשר כורמים החלו להשתחרר מאזור הנוחות המנהלי הזה. לא באמצעות פאתוס ופטפוטי שיווק, אלא בעבודה מעשית על הסגנון המרענן והייחודי שלהם. ובדיוק בסגנון הזה טמון האס הגדול ביותר של כורמי בודנזה, שכן היינות שלהם, קלילים יותר, עם פחות לחץ, ובהחלט נוחים יותר לשתייה, הם בדיוק מה ששותי יין צעירים רוצים כיום מיין: קלילות אמינה בחיים ובשתייה, בלי שיוטרדו מנפיחות אחוזי אלכוהול גברית (ככל שיש יותר אלכוהול, כך טוב יותר) ומכבדות של סמיכות (״יין כבד וסקסי״). כורמי בודנזה מייצרים בדיוק את החוליה החסרה שאין באזורים אחרים, משום שגם להם יש אקלים־טרואר שונה.
בודנזה אינו מקום טרואר מובהק. הקרקעות כבדות, לעיתים קרובות שמנות, המים קרובים, ויש לרסן את היבולים. בה בעת, הקרבה לאלפים פועלת כמעצור טבעי: לילות קרירים, עונות צימוח ארוכות, ומבנה ארומטי שאינו מתנפח מעצמו. מי שמכוון כאן לעוצמת ניחוח מרבית, מפסיד. מי שמצמצם, מנצח. זה בדיוק המכנה המשותף של קבוצת הכורמים הזו: לרסן ארומטיות בוטה, למתן את הבשלות, להבליט את הכרמים. לא לעשות כל מה שאפשר לעשות – אלא רק את מה שמחזיק מעמד.
בולטת הגישה הטבעית כלפי PIWIsזני ענבים עמידים לפטריות, שבמקומות אחרים עדיין מתייחסים אליהם כאל תרגיל חובה מוסרי ומזהים אותם כמשהו מוזר. כאן הם כלי. יוהניטר, סולאריס, סובינייה גרי – לא כתחליף, אלא כשפה עצמאית. PIWIs בבודנזה אינם ויתור, אלא דיוק.
שני יינות המבעבעים מסמנים את הכיוון כבר בתחילת הדרך. ״Sprudeldicke Drin״ 2020 של Teresa Deufels, מיוהניטר, מביא אף שמדהים: אגוז לוז, רינגלוטה, דומדמנית ירוקה, אננס, ולצדם משהו בשל ומעט רקוב, שמזכיר שמפניות ישנות וגדולות. החך נותר רזה יותר מכפי שהאף מבטיח – שבר קטן, אך לא טעות. היין המבעבע של Lindau מבית Haug מרגיש בארוקי יותר, מונע על ידי תפוח ואגס, מחוספס יותר ופחות מצוחצח. שני סגנונות שמראים: כאן לא מעתיקים, אלא מנסים.
ביינות השקטים מתחילה העבודה האמיתית. Müller-Thurgau Drumlin 2024 של Schmidt am Bodensee קריר, מתוח, מינרלי, כמעט עיקש. אין כאן נועם מתחנף, ואין חיבוק פרחוני. יותר מחקר במתח. Sauvignon Blanc 2023 של Hendriks מריח מסיד, מלילה, מהכניסה למועדון ברלינאי. מי שמחפש כאן את ניו זילנד, טועה לחלוטין. מי שמחפש מבנה, ימצא אותו כאן אצל שניהם.
Lanz Wein מדגים עד כמה אפשר להתייחס ברצינות ל־PIWIs. Cuvée Bodolz 2023 (יוהניטר, סובינייה גרי) אגוזי, מעט פלסטיק צהוב בשמש, ואז חבוש, משמש, אפרסק – בשרני, אך נשלט. Cuvée Entenberg 2023 משתמש בעץ בלי להציג אותו לראווה: רזה, שקוף, הרבה דומדמנית ירוקה, בלי דרמה. זהו PIWI בגובה העיניים של זנים קלאסיים.
שרדונה ממלא תפקיד חזק באופן מפתיע. Nonnenholz 2023 של Kurek מתוח, אלגנטי, מזכיר מודלים אירופיים גדולים משנות התשעים (Gaja Rossi Bass, Gantenbein), בלי להפוך לנוסטלגי. שני השרדונה של Seehaldenhof – Seehalde 2021 ו־Sonnenbichl 2022 – מציגים שני צדדים של אותה קרירות: האחד אבני, מדויק בטאנינים, השני עגול יותר, עם פופקורן, אגס וחבוש. אין כאן קרקס של פירות דרומיים, ואין שכבת שומן.
הפינו נואר, לבסוף, הם אולי החלק המדהים ביותר בתנועה הזו. Seehalde 2022 של Hendriks קריר, פירותי, בעל מרקם חלבי עדין, עם אלגנטיות מרירה כקמפרי וכתב יד גרמני ברור. Kurek הולך לכיוון ארצי יותר: דובדבן חמוץ, פטריות, קרקעית יער לחה. Haug נשאר במכוון מסוקס, Gierer ארומטי ומדויק, רזה בפה. אף אחת מהפרשנויות האלה אינה רוצה למצוא חן בעיני כולם – ובדיוק בכך טמון כוחה.
מה שנוצר כאן אינו אזור פלא גרמני חדש. זה משהו פחות נוח: אזור שמקבל את העובדה שאינו חייב להרעיש כדי להפוך לרלוונטי. בודנזה מגדיר את עצמו מחדש – לא באמצעות זני ענבים, לא באמצעות דירוגים, אלא באמצעות צמצום, קרירות והאומץ שלא למצות תמיד את הארומטיות עד תום. זו אינה מהפכה. אבל זהו חיתוך נקי. ללא הצגה, נוצר עבור שותי יין צעירים שרוצים להתחבר מחדש ליין כנכס תרבותי.
(עוד על האזור ועל הכורמים הבודדים באביב ב־WELT am SONNTAG)