בגידול גפנים קיימת מאז ומתמיד אפשרות נפלאה להעלות את ערכו של נכס — אפילו בלי לשתול גפן אחת, לבנות מרתף חדש או לייצר יין יוצא דופן. הבעלים מכריזים על הכרם כ״אחוזה גדולה״. לפתע הכתובת נשמעת חשובה יותר, מותר לבקבוק להיות יקר יותר, והבנק עשוי להתייחס לנכסים ביתר אהדה.
כמובן, זה לא עובד בפשטות כזאת. אבל איש אינו צריך להמעיט בחשיבותה הכלכלית של סיווג רשמי של אזורי גידול. באוסטריה מתנהל בעניין זה סכסוך כבר שנים, וכעת הוא אף הגיע לבית המשפט החוקתי — מסלול יוצא דופן לבית המשפט העליון בענייני גידול גפנים. שם קבעו השופטים כי דווקא המוסד שאמור היה להחליט במידה מכרעת על סיווג הכרמים אינו מחזיק בבסיס חוקי מספיק לכך. ועדת היין הלאומית קיבלה, בפישוט, סמכויות שחוק היין התקף אינו מקנה לה. זו ידיעה יוצאת דופן בענף שמעדיף בדרך כלל לדבר על כפור, בצורת ובעיות מכירה.
עם זאת, הרעיון שמאחורי הסיווג אינו חסר היגיון כלל. להפך. מי שמכיר את בורגון יודע איזו משמעות יכולה להיות למוצאו של יין. בין יין כפר רגיל לבין גראן קרו מפרידים לפעמים מטרים ספורים בלבד, אך מבחינה כלכלית — עולמות שלמים. אחוזות היין המסורתיות של אוסטריה פעלו במשך עשרות שנים כדי ליצור מודעות דומה לאיכותם של כרמים יחידים. במיוחד בקמפטל, בקרמסטל ובוואכאו ישנם כרמים ששמותיהם נהנים זה מכבר מהכרה בינלאומית. הרצון לתקשר את המקור הזה באופן ברור יותר ולסווגו על פי קריטריונים מובנים הוא עקרונית הגיוני. לאוסטריה יש אזורי גידול יין גדולים. יהיה אבסורדי להעמיד פנים שכל שטחי הגפנים שווים בערכם. השאלה היא, כמובן, מי יקבע את ההבדלים באופן מחייב. שכן בין האמונה המקצועית שגבעה מסוימת מפיקה יינות יוצאי דופן לבין הזכות המגובה בידי המדינה לשווק אותה כ״אחוזה גדולה״ קיים הבדל ניכר. במיוחד עבור מי שנכסיהם נותרים מחוץ לחלוקת ״תוארי האצולה״.
לכן כמה כורמים התנגדו למבנה הזה. אחד מדובריהם הוא הכורם מקמפטל, אלויס הלרר. ביקורתו מופנית כלפי ניגודי עניינים אפשריים, חוסר שקיפות וההשלכות הכלכליות של החלטות כאלה. שכן הסיווג אינו נוגע רק לכיתוב שעל בקבוק יין. הוא עשוי להשפיע על ערכם של נכסים, לשנות את האפשרויות לשעבודם, ולקבוע באיזו מידה של ביטחון עצמי יפעל יקב בשוק. מי שבבעלותו כרם שנחשב אתמול לאזור גידול מצוין, ומחר יהיה רשמית רק בחירה שנייה, ירגיש בהבדל לכל המאוחר בעת המכירה. הלרר מזכיר גם שיין טוב קשור במשהו ליכולת של הכורם. תפיסה בהחלט סימפתית בתקופה שבה נראה כי כמה כרמים אמורים להפיק יינות מצוינים כבר מעצם אזכור שמם. אלא שכעת, עם כל הכבוד, הלרר אינו נמנה עם השמות הגדולים באמת באוסטריה.
עם זאת, בית המשפט החוקתי לא טעם יינות. הוא לא קבע אם הייליגנשטיין טוב יותר מלאם, ואף לא הכריע אם הסיווג האוסטרי משכנע מבחינה מקצועית. פסק הדין שלו נוגע למבנה המשפטי. ועדת היין הלאומית הייתה אמורה לסווג כרמים לצורך הכינויים ״אחוזה ראשונה״ ו״אחוזה גדולה״. שר החקלאות יכול היה לאחר מכן לקבוע את הסיווגים האלה באמצעות תקנה. אם הוועדה דחתה סיווג או לא פעלה, לא הייתה לשר אפשרות לבדוק את ההחלטה או לפעול בעצמו. לפיכך, לדעת השופטים, הוועדה החזיקה למעשה בסמכויות של רשות מנהלית. אלא שההסמכה החוקית הנדרשת לכך הייתה חסרה. נוסף על כך, בעת קבלת החלטות אלה הגוף לא היה כפוף להוראות השר ואף לא לפיקוחו. הדבר סותר כללים בסיסיים של המינהל האוסטרי. אפילו בגידול גפנים אי אפשר פשוט להרכיב לעצמך את הרשויות.
מיכאל מוסברוגר, יו״ר אחוזות היין המסורתיות של אוסטריה ואחד מאדריכליו המרכזיים של מערכת הסיווג, מקבל את ההחלטה בשלווה. מבחינתו מדובר בטעות פורמלית שניתן לתקן במסגרת חוק היין החדש המתוכנן לשנת 2027. הטיעון שלו מובן: אחוזות היין המסורתיות השקיעו עבודה רבה במערכת שנועדה להפוך את היין האוסטרי למובן ותחרותי יותר בזירה הבינלאומית. מדוע שהענף כולו לא ייהנה מכך? למעשה, יהיה זה בלתי הגיוני לדחות סיווג שפותח במשך שנים רק משום שיישומו החוקי נכשל. מצד שני, זו תפיסה אוסטרית למדי לראות בהפרה של עקרון החוקיות עניין פורמלי מטריד, שאפשר יהיה לתקן בהזדמנות. שלטון החוק אינו הערת שוליים באותיות הקטנות של תקנת יין.
לסכסוך יש גם מידה מסוימת של חומרה משום שבגופים המכריעים יושבים נציגים של לשכות החקלאות והכלכלה, של אזורי גידול היין, של המשרד ושל ארגון שיווק היין. בית המשפט לביקורת המדינה כבר מתח ביקורת על כך שלא כל הכורמים שנפגעו היו מעורבים במידה מספקת. כאן מתחילה הבעיה האמיתית. כאשר ענף מפתח בעצמו את מערכת האיכות שלו, הדבר מבטא בראש ובראשונה מומחיות ואחריות עצמית. אבל כאשר המערכת מקבלת תוקף מחייב מטעם המדינה ומייצרת מנצחים ומפסידים כלכליים, חלים אמות מידה אחרות. אז הכללים חייבים להיות שקופים, ניתנים לביקורת והוגנים כלפי כל הנוגעים בדבר. הרי כרם אינו נעשה גרוע יותר משום שבעליו מאוגד בהתאחדות הלא נכונה או משום שבהצבעה היו לו קלפים פחות טובים.
בתוך כל זה אין לשכוח דבר אחד: גם סיווגי אזורי הגידול האירופיים המפורסמים ביותר אינם חוקים מדעיים של הטבע. הם נשענים על היסטוריה, ניסיון, התפתחות כלכלית ולעיתים על החלטות שהתקבלו לפני זמן רב, בתנאים שונים לחלוטין. בבורגון התגבשו מדרגי הדירוג במשך מאות שנים. בבורדו, המחיר שהיה נהוג בשוק באותה תקופה היה קריטריון מרכזי בסיווג של 1855. שני המקרים הולידו תרבויות יין מרשימות. אך איש אינו צריך להסיק מכך שסיווג רשמי מציג אוטומטית את האמת על איכותו של יין. מי ששתה פעם 1er Cru בינוני ויין נהדר מאזור גידול בלתי מרשים, מכיר את ההבדל בין סיווג לבין המציאות.
אוסטריה זקוקה לסדר מובן של אזורי גידול היין הטובים ביותר שלה. בכך, מבחינתי, אין כמעט ספק. הוא יכול לעזור לכורמים להציג את מקור יינותיהם באופן מובן, ולהציע לצרכנים נקודת התמצאות. אבל סדר כזה חייב להיות אמין. ואמינות אינה נוצרת מכך שמי שכבר מחזיקים בכרמים המפורסמים ביותר יקבעו במידה מכרעת גם אילו כרמים אחרים יורשו להתפרסם בעתיד. ייתכן שהכוונה מקצועית טובה, אך מבחינה פוליטית וכלכלית מדובר במבנה עדין ובעייתי.
כעת יהיה צורך לתקן את חוק היין. זו תהיה הזדמנות טובה לא רק לתקן את הסעיפים שנמתחה עליהם ביקורת, אלא גם לבחון מחדש באופן עקרוני את ההליכים, הקריטריונים וזכויות ההשתתפות. לאחוזות היין הגדולות יש טיעונים טובים. גם לעסקים הקטנים. מערכת הגיונית צריכה לתת מענה הוגן לשני הצדדים. שכן קשה לומר שמטרתו של סיווג אזורי גידול היא להנציח את ההיררכיה הקיימת באמצעות חותמות רשמיות.
ועוד דבר: בסופו של דבר, ממילא צרכן היין הוא שמחליט. הוא רשאי למצוא יין מאחוזה גדולה מאכזב, ויין מכרם בלתי מוכר לחלוטין — נפלא. למרבה המזל, חירות זו עדיין אינה כפופה לתקנה.