(קלוד אוגוסט)
אפשר גם לטפל בגידול הגפנים האירופי עד מוות. אפשר לפרק אותו למחקרים, לארוז אותו בקמפיינים, לדחוס אותו לחודשי התנזרות, ובתוך כך להסביר לו שכל זה נעשה „לטובתו“. בדיוק זה קורה עכשיו. בעוד שלייננים יש מרתפים מלאים ביין, חוגים עירוניים במדינות הישנות של המערב האטלנטי מטיפים לוויתור כסגנון חיים ומכריזים על ההנאה כעל נטל מן העבר. התוצאה אינה מריחה מעתיד, אלא מתה צמחים קרה, משעמום מטופח בלי חשק לפרוץ החוצה או אפילו דקדנס – דקדנס הרי גם הדקדנס רעיל לאחרונה.
מי שרוצה להמשיך למכור באקלים הזה, מוכר נגד טחנות רוח ומתיש את כוחותיו במאבק למען דבר אבסורדי.
החדשות הטובות: איש אינו מכריח את הייננים למכור במקומות שבהם כמעט דבר אינו זז כעת.
החדשות הרעות מגיעות מאותן מדינות שמכריזות על עצמן כמובילות מוסריות: שם היין מוצג יותר ויותר כבעיה, לא כהבטחה. השיח סטרילי, ההנאה שבכוס חשודה, והצריכה תמיד דורשת הסבר. מי ששותה חייב להצדיק את עצמו. מי שאינו שותה – ובעבר נדרש להצדיק את אי־השתייה הזו באותה מידה בלתי הולמת – זוכה למחיאות כפיים. זה כבר אינו שוק, זה בית דין.
ירושלים החדשות (מונח של קלימק, שאני שמח לשאול) של גידול הגפנים נמצאות במקום אחר.
הן נמצאות במקום שבו היין אינו חשוד ללא הרף. הן נמצאות במקום שבו היין מקובל. במקום שבו איש אינו שואל אם כוס שלישית עדיין „ניתנת להצדקה“, אלא אם פותחים עוד בקבוק. במקום שבו ההנאה אינה הצהרה פוליטית, אלא חלק מהעלייה החברתית. בדיוק משום כך השווקים האלה רעבים כל כך.
הודו, למשל. שוק ענק, שהאיחוד האירופי נכנס איתו כעת להסכם סחר חופשי. מאות מיליוני אנשים, מעמד ביניים מתפוצץ בגודלו, ערים שקמות מחדש מתוך שכונות עוני, צרכנים שאינם רוצים לוותר, אלא להגיע לחיים הפרטיים האינדיבידואליים שלהם. היין עדיין אינו משקה יומיומי שם – ובדיוק משום כך הוא נחשק. מי ששותה יין מפגין פתיחות לעולם. מי ששותה יין טוב מפגין הצלחה. שום קמפיין בעולם לא יכול להחליף את זה.
אמריקה הלטינית מצטרפת. סחר חופשי, אם הפרלמנט האירופי לא ייסוג שוב, גם כאן. שם, באמריקה הלטינית, היין אינו מפורק מוסרית, אלא נשתה מדי יום. בלי רגשות אשם, בלי חשיבה בפיקוח. מי שמאמין שחלופות נטולות אלכוהול יצליחו שם, מבלבל בין משאלת לב למציאות. ולמרות שוק היין המקומי, הרעב לזני גפן חדשים ומעשירים אינו יודע שובע.
ואז ישנו גם מה שקורה ממש על סף דלתנו – ושנמצא בהערכת חסר מוחלטת מצד רבים. מזרח אירופה והבלקן. הונגריה, קרואטיה, סלובניה, סרביה, סלובקיה, פולין, צ'כיה. מדינות שבהן היין טעון מבחינה תרבותית. לא מפנות את פניהן לאחור, אלא קשורות לעתיד. מי שמבין ביין שייך לקבוצה. מי שמדבר עליו מפגין השכלה. מי שאוסף אותו מפגין שאפתנות.
שם לא דנים בינואר היבש, אלא מגחכים עליו. לא מתוך בורות, אלא משום שהוא נתפס כגחמה מערבית: ביטוי לחברות שבעות שיכולות להרשות לעצמן לוותר על שמחה, ואז אפילו לחגוג את זה. עבור צרכנים צעירים רבים שם, זה אינו מופת אלא אות אזהרה.
צריך לומר זאת בבירור: מי שרוצה להציל את היין, חייב להפסיק לנסות להציל אותו בכל מקום.
כי היין זקוק לשווקים שלוקחים אותו ברצינות. לאנשים שמכירים בו כנכס תרבותי. לחברות שבהן ההנאה אינה הופכת מיד לחשודה באופן גורף. העתיד אינו נמצא במקום שבו מגינים על היין, אלא במקום שבו מצפים לו באופן חיובי.
ה ירושלים החדשות אינן אוטופיות. הן קיימות זה מכבר. צריך רק לאזור אומץ וללכת לשם – ולהפסיק להקשיב לאלה שכבר שכחו מדוע היין היה חשוב בכלל.