(מנפרד קלימק / WELT am SONNTAG / תמונה מונפשת: rumwayml)
שוחחתי בטלפון עם לנץ מוזר החמישי (חמש). המספר מציין את לנץ מוזר החמישי בשושלת היין האוסטרית הזו, המוכרת בעסקי היין הבינלאומיים משום שסבו של מוזר, כלומר לנץ מוזר השלישי, חולל בשנות ה־50 מהפכה ב״חינוך״ הגפנים בכרם. רוב הכרמים שבהם אנו מטיילים כיום או חוצים אותם באופניים, בגרמניה ובאוסטריה – וגם באזורי יין צרפתיים ואיטלקיים רבים – נטועים לפי ה״תרבות הגבוהה״ של מוזר. משמעות הדבר היא שבמקום 10,000 גפנים להקטר, כפי שהיה נהוג בעבר, רק כ־3,000 גפנים משתרשות בקרקע, ושהגפנים מטפסות אל השמים לגובה של כ־120 עד 140 ס״מ, כשהן נצמדות למערכת של עמודים וחוטי תיל. הדבר החליף את תרבות הגפן הבודדת והפרגולה (קירוי) בגידול הגפנים, והקל מאוד על עבודת הכורמים בכרם. לפני כן, לכל מי שעבד בכרם היה מה שאנו מכנים כיום ״גב״ – כאבי גב בלי סוף.
מוזר סיפר לי על היין החדש שלו, שיגיע בקרוב לשוק, יעלה כ־40 אירו, והוא הרחבה של פרויקט הגרונר ולטלינר שלו, New Chapter: ה־New Chapter ״Elevated״. ייחודו של היין האורגני הזה, שמוזר מייצר יחד עם הכורם מרקוס הובר מטרייזנטל, הוא הקופאז׳, שכן על פי חוק היין האוסטרי המחמיר מאוד, מוזר רשאי להוסיף עד 15% מזן ענבים אחר, בלי שהיין יצטרך להיות מסומן על התווית כקובֶּה. כמה מפונדמנטליסטים של ביקורת היין רואים בשיטה הזו דילול של הזן שמעניק ליין את אופיו, אך אחרים, ואני ביניהם, מזהים את האפשרויות שהייצור האישי הזה מאפשר. מוזר והובר עידנו את הגרונר ולטלינר החדש שלהם בכמה חביות ריזלינג – קובֶּה שאינו פשוט כלל וכלל. אך מוזר אומר שדווקא הקרקעות הגירניות הדומיננטיות בטרייזנטל, הנדירות יחסית בגדה האחרת של הדנובה, כלומר באזורי ואכאו, קרמסטל, קמפטל ווגראם, מעניקות כאן לזני הענבים בסיס עדין ואלגנטי יותר לקופאז׳ שלהם.
ואז הונגריה!
שוחחנו בטלפון כמעט שעה על הונגריה, ובמיוחד על טוקאי, שם לנץ מוזר היה ועודנו מעורב בכמה פרויקטים. אותו טוקאי שגם ראש ממשלת הונגריה המודח, ויקטור אורבן, ״התאהב בו עד כלות״. הביטוי הווינאי המקורי הזה פירושו שאורבן היה מאוהב בטוקאי. ולכך היו השלכות.
בין 2010 ל־2024 ביקרתי בטוקאי ארבע פעמים עם לנץ מוזר, וביקרתי איתו כמעט בכל יקבי היין החשובים וגם הפרוגרסיביים באזור. ונוכחתי לדעת כמה תשתיות חדשות הקימה מערכת אורבן בטוקאי – הרבה יותר מאשר באזורים אחרים במדינה. אך גם חזיתי בכך שמנכ״ל הקוסמופוליטי של יקב המדינה Grand Tokaj, ששופץ לחלוטין בהשקעות עצומות, פוטר והוחלף בן לילה יחד עם מועצת המנהלים שלו במהלך ביקורנו – למחרת בבוקר, בפגישה הבאה, הוא פשוט לא היה שם, נעלם, ולא ענה עוד לטלפון. והאנשים שעמדו כעת לקחת את המושכות, כך אמרה לי אחת העובדות, נהנו יותר מחסדי הממשלה בבודפשט. ובכן: יקב מדינה שייך למדינה. אך היה ברור לעין שגם אינטרסים מפלגתיים וממשלתיים שאינם קשורים לגידול גפנים מילאו כאן תפקיד מאחורי הקלעים. גם בגרמניה ובאוסטריה יש יקבי מדינה – וברוב המקרים הם עושים עבודה טובה מאוד. אך גם יקבי המדינה בגרמניה אינם חופשיים מהתערבויות פוליטיות. החלפה כה בוטה של צוות ההנהלה, לעומת זאת, אינה מקובלת אצלנו בדרך כלל. ואם היא מתרחשת, התקשורת מבחינה בכך ומלווה אותה בביקורת. אצל Grand Tokaj זה כמובן לא קרה.
לנץ מוזר פעיל גם בטוקאי מאז בערך 2014 – הוא מכיר את האזור היטב ולפרטי פרטים. והוא אחד הזרים הבודדים שם שפוגשים את האזור באהבה, אך גם בפיכחון. הוא מודע לבעיותיו. ואולי לא יהיה זה מופרך להשוות את הבעיות האלה לאלה של גידול הגפנים הגרמני. אפשר לסכם את הבעיה בשאלה אחת: האם ההימור על יינות יבשים לחלוטין היה טעות?
מובן מאליו שאי אפשר לענות על השאלה הזו בפשטות ובאופן מקיף. אך אני רוצה לנסות לסכם את השיחה עם מוזר ועם כורמים אחרים בטוקאי – וגם עם כורמים בגרמניה. תחילה, המבט ההיסטורי: אפילו ב־1938 היו בעולם היין הבינלאומי – במקומות שבהם היה אפשר להרוויח כסף, ושכללו רק את החוף המזרחי של ארצות הברית ואת הממלכה המאוחדת – שלוש אומות יין גדולות בלבד. צרפת (בורדו, בורגונדי ולואר). גרמניה (עם המוזל, הסאר והריינגאו). והונגריה עם יינות הטוקאי שלה, ובמידה פחותה גם עם יינות אדומים מתוקים מאזור היין סביב העיר אגר (דם השור של אגר). איטליה הייתה רחוקה מאוד מלהשתתף בשוק היין העולמי. גם ספרד, צ׳ילה, אוסטרליה או עמק נאפה סיפקו יין רק לאזור ולמדינה שלהם. הדבר השתנה בעקבות החלל בשוק היין העולמי שהותירו אחריהם רצחנות הנאצים והכלכלה המתוכננת של הקומוניזם המזרח־אירופי ההרסני. היינות הגרמניים בעלי המתיקות השיורית, מקבינט ועד Trockenbeerenauslese, איבדו את השווקים שלהם. וגם הטוקאי ההונגרי בעל המתיקות השיורית, שיוצר במערכת חביות הדומה לזו של יינות הקינוח הגרמניים, הוסב לייצור המוני במקום לאיכות, והמדינה ריכזה אותו ביקבי מדינה, שבהם לא הייתה לאיכות כל משמעות. שוק הייצוא הראשון היה ברית המועצות, שבה האליטה השלטת נהגה ליהנות באופן מסורתי מטוקאי כבר מאז תקופת הצארים.
לאחר חילופי השלטון וסיום הכלכלה המתוכננת, התחולל בגידול הגפנים בטוקאי בדיוק אותו שינוי שהתרחש גם בגידול הגפנים הגרמני בעקבות פרשת היין של 1985, כאשר התגלה חומר השימור האסור גליקול ביינות מתוקים־פירותיים: באזורים שנודעו ביינותיהם בעלי המתיקות השיורית, התמקד גידול הגפנים ביינות יבשים, גם בעקבות דרישתם של צרכנים צעירים באותה תקופה. ושני הזנים המובילים, ריזלינג ופורמינט, מתאימים לכך להפליא, כפי שמוכיחים הריזלינגים היבשים של גרמניה מאז בערך 1995. וגם הפורמינטים היבשים מאז בערך 2005. אלא שהמכירות הבינלאומיות אינן מתנהלות כפי שהיו אמורות להתנהל. ובמיוחד מאז שהדור שנולד סביב מפנה המילניום פונה יותר ויותר עורף ליין.
לנץ מוזר מציע לכך הסבר בנוגע לטוקאי, שיש לו תוקף מסוים גם לגבי המוזל והריינגאו: לאזורים וגם לאומות חסרה המודעות לגדולה ההיסטורית שהייתה להם בעבר. וגם הגאווה בכך. בהונגריה, אומר מוזר, אפילו יותר מאשר בגרמניה, שבה הפטריוטיות עדיין נתפסת, למרבה הצער, באופן אידיאולוגי שגוי כלאומנות. לכן מוזר, בגיל כמעט 70, רוצה להשיק יוזמה שתעניק קול חדש לייצוא טוקאי יבשים ומתוקים כאחד. ואני רוצה להעז ולטעון במשפט הסיום שאפשר יהיה להחזיר את הדור הצעיר לעולם היין – דור המכונה ברוח התקופה דור־Z – באמצעות יינות חצי־יבשים, יינות קבינט נהדרים וגם פורמינטים חצי־יבשים. שכן הפרויקט האינטלקטואלי של יינות יבשים לחלוטין באזורים שנודעו ביינות פירותיים־מתוקים, אנו יכולים לזהות כיום, אינו פועל כפי שחשבו הכורמים וקובעי המדיניות בתחום גידול הגפנים.