רוד פיליפס, שכבר אינו צעיר, אינו נציג של אותה תנועה בתחום מדיניות הבריאות, שרואה באלכוהול בראש ובראשונה רעה חברתית. הוא היסטוריון. והוא מתבונן בהתפתחות הנוכחית בשלוותו של אדם היודע שתרבויות נוצרות, משתנות ולעיתים גם נעלמות. האבחנה שלו ראויה לתשומת לב. אך גם התחזית שלו, הפסימית כמעט לחלוטין, ראויה להתנגדות ברורה.
פיליפס מתאר דור של צעירים בוגרים, שהרגלי חייהם שונים במידה ניכרת מאלה של הוריהם וסביהם. הם שותים פחות אלכוהול, מבלים פחות זמן עם חברים, יוצאים לאכול מוקדם יותר, נמנעים יותר ויותר מחיי הלילה הקלאסיים ורואים בכושר תפקוד מקצועי, בבריאות ובביטחון כלכלי מטרות חיים עיקריות. השתייה המשותפת מאבדת בכך את מעמדה, שהיה מובן מאליו במשך עשרות שנים, בחיים החברתיים.
לכך מצטרפת הדמוגרפיה. באירופה קבוצת הגילאים 20 עד 34 קטנה כיום במידה ניכרת מקבוצת הגילאים 40 עד 54. אפילו אילו הצעירים היו שותים באותה מידה כמו הוריהם, הצריכה הייתה נאלצת לרדת בטווח הארוך. אם הם גם שותים פחות, התהליך מואץ. זהו טיעון שאפילו הקופירייטר היצירתי ביותר יתקשה להתמודד איתו. אפשר לגרום לאנשים להתעניין ביין. אבל אי אפשר לשווק צרכנים שכלל לא נולדו.
מעניינת במיוחד נקודת המבט של פיליפס על ההתרחקות החברתית. לפי הסקרים האמריקאיים שהוא מצטט, בני 18 עד 29 בילו בשנת 2010 בממוצע שלוש־עשרה שעות בשבוע עם חברים. בשנת 2024 נותרו חמש בלבד. במקביל גדל מספר משקי הבית של אדם יחיד. באירופה בערך כל משק בית חמישי מתגורר כיום לבדו, ובארצות הברית — כל משק בית שלישי.
אם יין הוא משקה של חברותא, ההתפתחות הזאת חייבת להדאיג אותו. מי שיושב לבדו בבית ומביט בסמארטפון שלו אינו זקוק לשום בלוּפְרֶנְקִישֶר או גרינר וֶלְטְלִינֶר, אלא לחומר שסותם באמת.
פיליפס מתאר גם את העברת החיים החברתיים לשעות מוקדמות יותר של היום. בלונדון ובניו יורק אוכלים יותר ויותר בשעה חמש או שש בערב. מועדוני לילה נסגרים, בעוד שבתי קפה נשארים פתוחים זמן רב יותר וצעירים הולכים בבוקר לאירועי ריקודים ללא אלכוהול. הלילה, שהיה בעבר הזירה המועדפת על צריכת אלכוהול חברתית, מאבד מחשיבותו.
אלה תצפיות החורגות מעבר לתעשיית היין. הן נוגעות למסעדנות, לערים, להרגלי הפנאי ולבסוף גם לארגון החיים החברתיים המשותפים שלנו. עד כאן אני מסכים במידה רבה עם פיליפס.
אלא שאז המאמר שלו מתחיל להסיק מהתנהגויות בהווה עתיד שנראה לי נחרץ מעט יותר מדי.
פיליפס טוען שהדורות הצעירים ניתקו את הקשר עם התפיסות התרבותיות של קודמיהם. היין אינו נתפס עוד בעיניהם כמשקה תרבותי מיוחד, אלא פשוט כמשקה אלכוהולי אחד מני רבים. הסיפור בן מאות השנים על מעמדו התרבותי הייחודי של היין מאבד מכוח השכנוע שלו. על כך קשה בתחילה לחלוק. מי שמסביר לבן עשרים שעליו לשתות יין משום שגם היוונים הקדומים שתו יין, יכול לצפות למידה מסוימת של מבוכה מצד בן שיחו. חשיבות היסטורית עדיין אינה יוצרת התלהבות בהווה.
עם זאת, פיליפס הולך צעד נוסף. הוא רואה בניסיונותיה של תעשיית היין להיאבק בירידה באמצעות צורות תקשורת משתנות, תיירות יין והזדמנויות צריכה חדשות ניסיון חסר סיכוי במידה רבה. השינויים התרבותיים והדמוגרפיים עמוקים מדי. כאן הדברים נעשים בעייתיים. שכן דורות אינם יחידות תרבותיות סגורות. הם משתנים במהלך חייהם. הם רוכשים הרגלים אחרים, אפשרויות כלכליות אחרות ותחומי עניין אחרים. מי שאינו שותה יין בגיל עשרים וחמש אינו חייב להיות נמנע מאלכוהול בגיל ארבעים וחמש.
גם מצבו הכלכלי של הדור הצעיר ראוי למשקל שונה מזה שפיליפס מעניק לו. הוא מתאר את דאגתם למקום העבודה, את חוסר הוודאות לנוכח הבינה המלאכותית, את עלויות הדיור העולות ואת אובדן המרחב הפיננסי. מכך הוא מסיק ריסון גדול יותר בצריכת האלכוהול. אך האם מדובר באמת בהתרחקות תרבותית מן היין? או שמא אנו חווים גם דור שאינו יכול עוד להרשות לעצמו את אורח החיים שנראה להוריו מובן מאליו? זהו הבדל משמעותי.
מי שנאלץ להוציא חלק ניכר מהכנסתו על שכר דירה, אנרגיה ומזון, יוכל להרשות לעצמו ביקור במסעדה עם בקבוק יין טוב לעיתים רחוקות יותר. אולם מכאן לא נובע שהוא דוחה את הביקור במסעדה מבחינה תרבותית. פשוט אין ביכולתו להרשות אותו לעצמו. אין לבלבל בחופזה בין שינוי התנהגות שנכפה מבחינה כלכלית לבין החלטה תרבותית מרצון.
---------------------------
וכאן פיליפס נוגע, מבלי לבחון זאת במפורש, בהקשר חברתי רחב יותר, שבו עסקה WINEPARTY רק לפני ימים אחדים. (מאת מנפרד קלימק)
במאמרו „החירות, השגשוג והיין“ פיתח קלוד אוגוסט את התזה שלפיה העלייה יוצאת הדופן של תרבות היין הבינלאומית מאז שנות השבעים הייתה קשורה קשר הדוק להתפשטות הדמוקרטיה הליברלית, לעלייה הכלכלית של מעמדות ביניים רחבים ולגלובליזציה. פתיחת השווקים הבינלאומיים, ההכנסות הגדלות וניידות חברתית חדשה אפשרו למיליוני אנשים גישה לתרבות עונג שבעבר הייתה שמורה במידה רבה לחוגים מיוחסים. אולם כעת התנאים הכלכליים והפוליטיים של התפתחות זו נשחקים. הדמוקרטיה הליברלית מאבדת יציבות ברחבי העולם, הסדר הכלכלי הבינלאומי נפגע בשל פרוטקציוניזם וסכסוכים גיאופוליטיים, וכוח הקנייה של מעמדות הביניים נתון ללחץ.
לכן ייתכן שמשבר גידול היין ומשבר הדמוקרטיה הליברלית אינם תופעות בלתי תלויות זו בזו. ייתכן שהם תסמינים שונים של שינוי חברתי מקיף יותר.
ובדיוק כאן פיליפס מספק למאמר שלנו השלמה ראויה לציון. בעוד קלוד אוגוסט בחן את התנאים הפוליטיים וההיסטוריים־כלכליים של פריחת היין, פיליפס מתאר את השינויים בחיי היומיום של אותם אנשים שנשאו בעבר את הפריחה הזאת על כתפיהם. את חוסר הביטחון, את הנסיגה מן החיים הציבוריים, את אובדן שעות הפנאי המשותפות ואת הנכונות ההולכת ופוחתת להוציא כסף על הנאה.
שתי ההתבוננויות מובילות מכיוונים שונים לתובנה דומה: תעשיית היין חייבת את התפתחותה יוצאת הדופן לתנאים חברתיים שהמשך קיומם אינו מובטח כלל. כדי להבטיח את המשך קיומם נדרשת אסטרטגיה.
----------------------
בכך פיליפס אינו מאשר במפורש את התזה הפוליטית שלנו. אך הוא מספק תצפיות כבדות משקל התומכות בה. והוא מבהיר מדוע אי אפשר להתמודד עם משבר היין באמצעות צעדים בתוך ענף היין בלבד.
כאשר המרחב הכלכלי של מעמדות הביניים מצטמצם, קשרי הסחר הבינלאומיים נעשים בלתי ודאיים והביטחון החברתי פוחת, הדבר משפיע גם על היין. לפיכך המשבר שלו אינו בעל אופי תרבותי בלבד. זהו גם משבר של שגשוג ושל השתתפות חברתית. מעניין היה אילו פיליפס היה מפתח את הקשר הזה ביתר שאת.
גם תיאורו את היין כמשקה תרבותי שאינו ייחודי כלל ראוי להתבוננות מובחנת. מובן מאליו שהיו תרבויות משמעותיות ללא יין. אך מממצא מוצדק זה לא נובע שהייחוד התרבותי של היין הוא דמיון היסטורי גרידא. יין הוא תוצר חקלאי, שאיכותו תלויה במידה יוצאת דופן במקור, בבציר, באקלים, בקרקע, בהחלטות מקצועיות ובהתפתחות לאורך זמן. הוא מחבר בין טבע לעבודה אנושית באופן המאפשר צורה מיוחדת של עיסוק. אפשר לדבר על יין כפי שמדברים על אדריכלות, מוזיקה או ספרות. לא חייבים. אבל אפשר.
מה שתעשיית היין צריכה להבין בדחיפות: היא אינה יכולה להבטיח את עתידה בכך שתדרוש בחזרה את צרכן העבר. עליה לעסוק בחברה שבה יחיו לקוחותיה העתידיים. באפשרויותיהם הכלכליות, בהרגלי חייהם ובתפיסותיהם לגבי הנאה. עליה להיות מובנת שוב, בלי להפוך לפשטנית. עליה להיות מסוגלת להסביר את ערך מוצריה, בלי להפוך את מחירם למסר החשוב ביותר. והיא אינה צריכה לבלבל בין המשמעות התרבותית של היין לבין תביעה חברתית לצרוך אותו.
רוד פיליפס כתב טקסט חשוב, משום שהוא מאלץ את תעשיית היין לחשוב מעבר לגבולות הענף שלה. ומשום שהתצפיות שלו מראות עד כמה עתיד היין קשור בהתפתחות החברתית. טעותו עשויה להיות בכך שהוא כבר רואה בשינוי התרבותי הנוכחי את תוצאתו ההיסטורית. אני עדיין לא הייתי מוותר על העתיד.
