(מנפרד קלימק / מערכת)
בימים האחרונים מגיעים ל-WINEPARTY באופן אנונימי, דרך כתובת Hotmail, מערכי נתונים מעולם המסחר ביין. מדובר בנתוני מכירות של סוחרים גדולים, שהועברו אלינו בידי חושף שחיתויות או חושפת שחיתויות. אנו מפרסמים את הנתונים בזהירות הראויה. איננו מכירים את מקורם בוודאות מוחלטת ואיננו יכולים לאמת אותם באופן עצמאי. עם זאת, יש בחומר מידה מסוימת של אותנטיות, שהשולח שוזר בו במכוון: פרטים קטנים שיכולים לגרום לו להיראות עקבי. משום כך הוא ראוי לתשומת לב. שכן גם אם ערכים מסוימים אינם מדויקים, הם מציירים תמונה שרבים מהייננים ומהסוחרים מכירים זה מכבר מניסיונם האישי.
המשלוח האחרון מתייחס למחצית הראשונה של 2026. לפי הנתונים, סוחר מקוון גדול רשם ירידה של שני אחוזים ביינות מבעבעים, היין הלבן איבד שמונה אחוזים, והרוזה עלה בשבעה אחוזים – אם כי מנקודת פתיחה שעדיין הייתה נמוכה. המצב נעשה מדאיג באמת בכל הנוגע ליין האדום. ירידה של 46 אחוזים. דרמטית עוד יותר נראית התמונה ביינות מתוקים, ביינות פורט ובקטגוריות הקשורות אליהם. ירידה של 78 אחוזים. במקביל, המוצרים ללא אלכוהול צומחים ב-180 אחוזים – אם כי מבסיס קטן מאוד עד כה.
אם הנתונים הללו נכונים אפילו בקירוב, עולה שאלה שמדברים עליה מעט להפליא.
האם עלינו להציל את היין האדום?
במשך שנים דנו בעיקר בעלייתם של היינות ללא אלכוהול. עוד קודם לכן עמד הרוזה במרכז, לצד יינות לבנים קלילים יותר ויינות מבעבעים חדשים. לעומת זאת, היין האדום נחשב מובן מאליו כל כך, שכמעט איש לא העלה על דעתו שמעמדו עלול להיות נתון אי־פעם בסכנה של ממש.
האם דווקא זו הייתה הטעות?
היין האדום דורש כיום דברים שרוח התקופה מביאה עמה לעיתים רחוקות יותר ויותר. סבלנות. תשומת לב. לעיתים קרובות ארוחה משותפת. וגם עונות קרירות יותר. מי שיושב כיום בבית ליד השולחן אחרי יום עבודה ארוך בעולם העבודה החדש הזה, או נפגש עם חברים למשקה, פונה לא פעם למשקאות אחרים. זו כבר אינה אופנה. זהו שינוי בהרגלי החיים.
על כך נוסף שינוי האקלים. קיצים חמים גורמים לצרכנים רבים לחפש באופן אוטומטי יינות צוננים. אפילו שותי יין אדום מושבעים מגלים לפתע מחדש את הריזלינג, את הסוביניון בלאן או את השמפניה. במקביל צומח דור שעבורו בורדו גדול, בארולו או ריוחה כבר אינם חלק מובן מאליו מעולם היין האישי, כפי שהיו עבור דור הבייבי־בום ודור ה-X. לבורגון עדיין יש מעמד אצילי מסוים, משהו מיוחד. אך נראה שגם הוא נתון בסכנה.
אולם המבט בקטגוריה אחרת מעיק עוד יותר.
יין מתוק.
סוטרן, טוקאי, יינות מענבים שיובשו על הגפן, יינות בציר מאוחר או יינות קרח גדולים נמנו במשך עשרות שנים עם היינות היקרים ביותר באירופה. כיום הם נעלמים בשקט מתפריטי יין רבים. לא משום שאיכותם הידרדרה, אלא משום שכמעט אינם מוזמנים עוד. מי ששואל סומלייה צעיר נתקל לא פעם בתשובות מפתיעות. חלקם כמעט לא טעמו יינות מתוקים גדולים באמת.
זה יהיה אובדן תרבותי.
שהרי היין המתוק אינו תופעת שוליים בהיסטוריה האירופית של היין. הוא שייך לפרקים העתיקים והמשמעותיים ביותר שלה. להניח לו להיעלם פשוט כך מהמרתפים יהיה דומה בערך לכך שבמוזיקה הקלאסית יוותרו יום אחד על מוצרט, משום ששירותי הסטרימינג מצביעים כרגע על העדפות אחרות. לכן אולי השאלה כלל אינה אם היין האדום או היין המתוק ייעלמו, אלא כיצד נחזיר אותם אל חיי היומיום.
האם היין האדום זקוק לטמפרטורות הגשה חדשות? לקונספטים אחרים של הסעדה? ליותר אומץ בכל הנוגע לסגנונות קלילים יותר, המוכנים לשתייה מוקדם יותר? והאם לא הגיע הזמן להציג שוב את היין המתוק במקום שבו הוא שייך – לא רק לצד הקינוח, אלא גם עם גבינות, כבד אווז, מטבח אסייתי מתובל או פשוט כיין העומד בפני עצמו? ומדוע אין בעולם הברים יינות מתוקים לערבוב?
WINEPARTY ימשיך לפרסם נתונים שיועברו אליו באופן אנונימי – תמיד בציון העובדה שאיננו יכולים לבדוק את מקורם באופן סופי. במקביל, אנו מזמינים ייננים, סוחרים וסומלייה לשתף אותנו בחוויותיהם. וגם אנחנו עצמנו מתחילים כעת בתהליך האימות.
שכן דבר אחד כבר נראה ברור כיום: אם ההתפתחות הזו תאומת, לא נדון עוד במגמות שוק קצרות טווח. אז נדבר על שינוי עמוק בתרבות היין האירופית.