(קלוד אוגוסט / מערכת: מנפרד קלימק)
עם מותו של עמנואל ריינו לא רק שאחד הייננים החשובים ביותר של דרום הרון הלך לעולמו. דמות מחשבתית שלמה נעלמה, גישה שעיצבה במשך יותר משני עשורים את תפיסת יין האיכות האירופית, כפי שמעטות אחרות עשו. ריינו לא היה פנאט, אך בהחלט אידאולוג – ומעולם לא בונה מותגים במובן התעשייתי. הוא היה משהו רדיקלי בהרבה: יינן שהאמין ללא פשרות באיכות – ובשום דבר אחר.
ריינו, שקיבל לידיו את מורשתו של שאטו ראיאס, פונסאלט ושאטו דה טור בסוף שנות ה־90, היה נציגו של אותו דור שמכנים כיום בקיצור בייבי־בומרס, אך בעולם היין הייתה לו משמעות ייחודית לחלוטין. זה היה הדור שלאחר התיעוש של עשורי אחרי המלחמה, לאחר יינות המוניים ואחידות טכנולוגית, שניסח את הניגוד להם: איכות כקטגוריה מוחלטת. טרואר במקום כמות. אופי במקום שוק.
ראיאס נעשה תחת ריינו להתגלמותה של תפיסה זו. גרנאש על חול, ללא הצגת עץ, ללא מיצוי, ללא ויתורים לרוח הזמן או למערכות הניקוד. היינות היו זמינים לעיתים קרובות רק בשלב מאוחר, מעולם לא זולים, לפעמים סרבניים, ותמיד עצמאיים. ריינו הימר על קלף אחד בלבד – ושילם על כך מחיר. כלי התקשורת ועמיתיו דיווחו בגלוי שהיו שנים שבהן העסק היה נתון ללחץ פיננסי, משום שראיאס סירב לשנות את המחיר או את הסגנון. איכות תחילה, השוק אחר כך – או בכלל לא.
גישה זו לא הייתה אישית, אלא מופתית. בין 2000 ל־2020 היא נעשתה למוטיב המנחה של תנועת יין איכות אירופית שלמה. בצרפת, באיטליה, בספרד, בגרמניה, באוסטריה ובפורטוגל האמינו בוודאות כמעט מוסרית: אם האיכות גבוהה דיה, הצרכנים יבואו בעקבותיה. אם היין כן ואמיתי, הוא ימצא את דרכו. אמון במוצר, אמון בשוק – ואמון בזמן.
ובמשך זמן רב נראה היה שהחישוב הזה אכן עובד. האייקונים הגדולים של אותן שנים – ראיאס, לפלר, ג'אקומו קונטרנו, קלר, ולנטיני – לא רק זכו להערצה, אלא גם קיבלו אישור כלכלי. האיכות נעשתה למטבע. השוק תגמל עקביות. ריינו היה מהנציגים הטהורים ביותר של אמונה זו.
אלא שדווקא האמונה הזו עומדת כיום בסימן שאלה.
המשבר הנוכחי בשוק היין מראה שאיכות לבדה כבר אינה מספיקה. לא מפני שאיבדה מחשיבותה, אלא משום שהסביבה השתנתה מן הקצה אל הקצה. הרגלי הצריכה, התקשורת, ההיגיון הדורי, תפיסות המוסר והשיח הפוליטי והבריאותי חודרים עמוק יותר מאי פעם. אמון בשוק אינו עוד מודל עסקי בר־קיימא, אלא סיכון. הצרכן מפוצל, מבולבל, מטיף ומותש. והיין נתון ללחץ של צורך בהצדקה, שריינו לא הכיר מעולם בצורה הזו.
במובן זה, מותו של ריינו מציין יותר מסופה של קריירה של יינן גדול. הוא מציין את סופה של תקופה שבה היין האירופי יכול היה להסתמך על משוואה כמעט רומנטית: איכות שווה הכרה, שווה יציבות כלכלית. המשוואה הזו כבר אינה תקפה באופן אוטומטי.
הדבר אינו מקטין את מורשתו של ריינו – להפך. הוא הופך אותה להיסטורית. כמעט כמו איש אחר, הוא מגלם את "אירופה החדשה הישנה" של היין בשנות הבייבי־בומרס: חסרת פשרות, רצינית, משוכנעת עמוקות בכך שיין הוא עניין תרבותי, לא תרגיל שיווקי. מותו מאלץ את הדור הבא לנהוג ביושר. הוא יצטרך למצוא דרכים חדשות מבלי לבגוד בליבה הזו. האיכות נשארת תנאי הכרחי, אך כבר אינה אסטרטגיה.
מה שיבוא לא יהיה גרוע יותר – אך יהיה שונה. ויהיה בו פחות עוגה לחלוקה. פחות דוגמטי, פחות סבלני, משולב יותר בתקשורת, בהקשר ובהסבר. עידן הגאונים השקטים, שיכלו לסמוך על השוק, תם.