(מנפרד קלימק / תמונה מונפשת: Runwayml)
צריך לתת לדברים האלה להתבשל על הלשון: ריזלינגים שנישאים אל העולם במשך עשרות שנים – כן, מאז דורות – בשם Brauneberger Juffer, אמורים להיות מתויגים לפתע החל מבציר 2026 בשם Maring-Noviander Juffer. כדי לא להטעות את הצרכנים, נאמר. את זאת אני לומד מן העיתון Trierer Volksfreund, שבדרך כלל נחשב מקור מידע אזורי טוב – היומון של אזורי המוזל, הזאר והרובר.
צרכנים? אילו בדיוק? האספן היפני, הסוחר האמריקאי, חובב המוזל בסקנדינביה? האם מישהו באמת מאמין שהם הניחו עד כה שכרם קשור למפת הקדסטר העירונית? כן, הביורוקרטית הגרמנייה (וגם גברים בכלל זה) דואגת כאן ברגש לאנשים שדוחים את דאגתה. או שמא הביורוקרטיה דואגת יותר לכך שייגמרו לה בקרוב הנושאים להסדרה. הגיע הזמן למצוא – להמציא – נושאים חדשים. אחרת המשרות ייעלמו ברפורמה הבאה (שבמדינה הזאת ממילא לעולם לא תגיע). האם זה הפחד שמצהל בסוס הביורוקרטי? ואם מתברר שאפילו מדובר בתקנת האיחוד האירופי, הרי שהביורוקרטיה הבריסלית סיפקה הוכחה נוספת לכך שצריך לעבור שם עם מכסחת הדשא. ושמשרות צריכות ללכת לאיבוד. עכשיו!
כי כאן לא מגינים על הטרואר. כאן אוכפים את דיני הקדסטר.
כמה הקטרים של Piesporter Goldtröpfchen נמצאים רשמית בשטח Dhron – ולכן מעתה יהפוך ה-Goldtröpfchen ל-Dhroner Goldtröpfchen. Piesporter Grafenberg יהפוך ל-Dhroner Grafenberg. Zeltinger יהפוך ל-Rachtiger. והכרם הגדול Kröver Nacktarsch יקבל בצייתנות את התווית הנוספת „Region“. אפשר היה לצחוק, אילולא היה הדבר הרסני כל כך.
הרשות מדברת על הגנת הצרכן. אבל מי בעצם מגן כאן על מי? על הצרכנים? או על עצם ההצדקה לקיומה?
מאז 1971 קיים חוק היין בצורתו המודרנית. במשך 55 שנים גבולות הרשויות המקומיות לא היו עילה להכתים שמות של כרמים בני מאות שנים כמטעים. במשך 55 שנים אף פקיד, משרד או ועדה לא קימטו את מצחם. וכעת, כשכמעט הכול מוסדר, ממופה, נמדד וממוחשב, מגלים לפתע עיוות מוסרי בשם.
מותר לפחות לשאול אם רשויות, שמשימותיהן המקוריות הולכות ומתבצעות, אינן מתחילות ליצור לעצמן משימות חדשות. כאשר אתרי הבנייה הגדולים מוסדרים, מחפשים קטנים יותר. כאשר אין עוד ליקויים אמיתיים, ממציאים ליקויים פורמליים. זו אינה תאוריית קונספירציה, אלא דפוס מוכר בסוציולוגיה הארגונית: מוסדות נוטים לשמר את עצמם.
ומה מתאים לכך יותר מהיין? גלוי לעין, רגשי, עמוס במסורת – ולא חיוני דיו מבחינה פוליטית כדי לעורר התנגדות של ממש.
אך כאן מדובר ביותר מתוויות. מדובר בערכי מותג, בזהות תרבותית שהתפתחה עם השנים, במוניטין בינלאומי שנרכש בעמל רב. „Brauneberger Juffer“ הוא הבטחה. מרחב היסטורי, ששמו נטען באיכות לאורך דורות. לכפות עליו לחזור אל השם המדויק של חלקת הקדסטר אינו מעשה של בהירות, אלא של התרוששות תרבותית.
אי אפשר להשוות לבורגונדי לעיתים קרובות מדי: שם מחברים בביטחון את שמות הרשויות המקומיות והכרמים, כדי לחדד את ההיררכיה ואת המקור. בגרמניה מפרקים שמות שהתפתחו עם השנים, משום שאינם תואמים את המנהל המקומי הנוכחי. כאילו טרואר אי פעם נעצר אצל שלטי היישובים.
אך מה שמקומם יותר מכול הוא הסבלנות של הנפגעים.
למה הכורמים מקבלים זאת? במקום לומר פעם אחת בבירור: עד כאן ולא מעבר? למה לא מראים לרשות הזאת אצבע ומסבירים בפומבי שלא מגינים כאן על הצרכנים, אלא משמידים ערכים?
בלי עבודתם של כורמי המוזל במדרונות התלולים שלהם, העמק היה מבחינה כלכלית אזור שולי עם רומנטיקה של גלויות. המשקים האלה משמרים נופים פתוחים, יוצרים מקומות עבודה ומייצרים תשומת לב בינלאומית. ודווקא להם מסבירים עכשיו ששם הכרם שבו השתמשו במשך עשרות שנים עלול להטעות.
זהו השילוב בין נכונות פורמלית לעיוורון תוכני שהופך את מנגנון המינהל הגרמני למטריד כל כך. סרט מדידה במקום ראייה רחבה. סעיף במקום פרגמטיזם. מסדירים כי אפשר להסדיר. וכמובן, שיגעון שהוא כבר גרמני למדי, חייבים לעשות זאת.
והרי עכשיו הגיע הרגע לרפורמה רדיקלית בביורוקרטיה הגרמנית. פחות דקדקנות בפרטים, יותר תחושת אחריות. פחות מטרה עצמית, יותר בקרה על התוצאות. כל הסדרה חדשה חייבת להשיב על השאלה: איזו בעיה ממשית אנחנו פותרים – ואיזה נזק אנחנו גורמים תוך כדי כך?
כי אם „הטעיית צרכנים“ אמורה להתקיים בכך שכרם בעל שם עולמי אינו תואם בדיוק של מילימטרים את הגבול המוניציפלי הנוכחי, הרי שלביורוקרטיה הזאת יש בעיית מותרות. או בעיית לגיטימציה.
ענף היין הגרמני נאבק ממילא בירידה במכירות. מי שסבור שבמצב כזה יש צורך לפרק שמות שהתפתחו עם השנים באמצעות דקדקנות מנהלית, איבד את הקשר למציאות.
רפורמה פירושה לשמור על מידה. רשויות אינן מטרה בפני עצמן. הן קיימות כדי לפתור בעיות – לא כדי לייצר חדשות.
אולי הכורמים זקוקים למפלגה אזורית שתייצג את האינטרסים שלהם במקום.