(מנפרד קלימק / צילום: הארכיון הפדרלי, אנימציה: runwayml)
1 במאי הוא יום שבו אנו מדברים על מעמד העובדים. וגם על עבודה – העבודה הידנית, זו הדורשת את הידיים. על ייצור, על מעמדות, על התנאים הדוחפים אנשים לתפקידים מסוימים – או מאפשרים להם להשתחרר מהם. וזהו יום טוב להיזכר בכך שבמשך זמן רב מאוד היין לא היה נכס תרבותי של ההבדלים הדקים, אלא חלק אינטגרלי מאותה תרבות חומרית של חיי היומיום, שהיום היינו מכנים אותה, במידה מסוימת של ריחוק, קדם־מודרנית.
עד לפני חמישים שנה בלבד, בחלקים נרחבים של דרום אירופה היה היין המשקה של מעמד העובדים והאיכרים. לא מותרות, לא מטען סמלי, אלא מובנות מאליה פונקציונלית. יותר משמונים אחוזים מהיינות שנבצרו היו יינות פשוטים ומתוקים – לעיתים קרובות כפריים, לעיתים רחוקות נטולי פגמים, אך ראויים לשתייה, מזינים ומשלימים לארוחה. הם עמדו על השולחן בצהריים ובערב, מהולים במים, משובצים באורח תזונה שעוצב פחות על ידי הדוניזם ויותר על ידי הכרח. היין לא היה כאן אמצעי להבחנה חברתית, אלא מקור לקלוריות, נוזל, טקס.
הנוהג הזה לא נבע מאסתטיקה, אלא מכלכלה. הוא היה ביטוי לחיים שעוצבו על ידי החקלאות, שבהם הייצור והצריכה כמעט שלא הופרדו. הכורם ואנשיו שתו את היין שלהם, והפועל את היין מהאזור. לא הייתה סמנטיקה מפותחת של הטעם, ולא היררכיזציה מפותחת של כרמים, בצירים או שיטות יישון. מה שהיה חשוב הוא הזמינות.
עם המעבר לחברה בת־מודרנית השתנה המארג הזה מן היסוד. הבורגנות החדשה שעלתה – שהתחזקה מבחינה כלכלית וחיפשה את דרכה מבחינה תרבותית – החלה לאמץ את צורת החיים הזו. לא מתוך הכרח, אלא מתוך בחירה. היין, שהיה קודם לכן לרוב מוצר שימושי ותו לא, הפך למושא של הרהור. האיכות התגלתה, הובחנה וסודרה בשיטתיות. ויחד איתה הגיעה ההבחנה החברתית.
מה שפייר בורדייה תיאר כהון סימבולי ניתן היה לראות ביין באופן מובהק. בחירת היין הפכה לסמן של השתייכות חברתית. מקור, זן ענבים, יישון – הכול קיבל משמעות. יין השולחן הפשוט נעלם מבתי האב המבוססים יותר, והוחלף ביינות מורכבים ו״איכותיים יותר״, שלא רק שתו אותם אלא גם שוחחו עליהם. היין הפך למושא של שיח.
השלב הזה עיצב את גידול הגפנים המודרני. הוא אפשר חדשנות, ביסס חשיבה על איכות והעלה אזורים על המפה. אבל הוא תמיד היה גם בלעדי. ובצורה הזו הוא חלף מן העולם.
מעמד העובדים, ככל שהוא עדיין קיים בצורתו הקלאסית, כמעט שאינו שותה כיום אלכוהול במהלך יום העבודה. הסדרה של יחסי העבודה, תקנות הבטיחות והמודעות הגוברת לסיכונים – כל אלה סילקו את היין מתהליכי הייצור. מה שהיה בעבר חלק ממבנה היום, מודר כיום ממנו.
לכך מצטרף שינוי דמוגרפי שממעטים לדון בו בגלוי. חלק ניכר ממעמד העובדים של ימינו במדינות אירופיות רבות מורכב מאנשים מרקע מוסלמי. עבורם אלכוהול אינו מוצר יומיומי המעוגן בתרבות, אלא חומר שהם נמנעים ממנו לעיתים קרובות במודע. היין מאבד כאן לא רק את תפקידו, אלא גם את יכולתו להתחבר לעולם הזה.
במקביל נשחק מודל ההבחנה החברתית הבורגני. הסיפורים הגדולים על היין הטוב יותר, על ההנאה האקסקלוסיבית ועל ההון התרבותי של המבין איבדו מכוח השכנוע שלהם. לא מפני שאין עוד יינות גדולים. אלא מפני שהתפקיד החברתי שמילאו בעבר נעשה רעוע. הצריכה נעשתה מגוונת יותר, מפוצלת ומנותקת מאידאולוגיה.
ובכל זאת, יהיה זה פזיז להסיק מכך מסקנה של פרידה. שכן היין כבר עבר שינוי שהייתה בו אותה מידה של רדיקליות כמו בשינוי הנוכחי. ממשקה היומיום של הפועלים והאיכרים לנכס תרבותי של הבורגנות – זה לא היה תהליך ליניארי, אלא שבר. העובדה שהוא הצליח נבעה לא מעט מיכולתו של היין להצפין את עצמו מחדש, לאמץ משמעויות חדשות, בלי לאבד את הבסיס החומרי שלו.
כיום הוא ניצב שוב בנקודה כזו. השוק מתכווץ בפלחי שוק מסוימים, ההרגלים משתנים, ותנאי המסגרת החברתיים עוברים תמורות. אך האיכות הבסיסית של היין – יכולתו לרכז מקום, זמן ועבודה בצורה שניתן לחוותה באופן בלתי אמצעי – נותרת בעינה.
ייתכן שבעתיד ישתו פחות יין. אולי, ואפילו סביר, שהוא ישנה שוב את תפקידו. אך ההיסטוריה מרמזת שהוא לא ייעלם. הוא מושרש עמוק מדי במבנים התרבותיים, הכלכליים והסמליים של אירופה.
1 במאי מזכיר שכל המבנים הללו נשענים על עבודה. גם היין. ואולי דווקא בכך טמונה צורת המשמעות העמידה ביותר שלו.