(מנפרד קלימק / קלוד אוגוסט)
בתחילתה של שנה שכבר בשלב מוקדם הפנתה מבטים קשים אל עתיד היין, איבד יקום הגפנים שתי אישיויות שעיצבו, כל אחת בדרכה, את המסורת, את הביטוי ואת התפיסה העצמית של תרבות יין גדולה: פייר טרימבאך מאלזס ודניאל קתיאר מבורדו.
פייר טרימבאך, בן הדור ה-12 ומנהל הטכני של Maison F.E. Trimbach בריבווילה, מת בסוף ינואר 2026, בפתאומיות ובאופן בלתי צפוי. הוא היה אחד הייננים המשפיעים ביותר באלזס, ונודע בדיוק חסר פשרות ובגישה כמעט טהרנית לטרואר ולייצור יינות לבנים. קרבתו לריזלינג – ובייחוד לחלקות הגרנד קרו הגדולות והיבשות – אפיינה אותו והפכה את יינות טרימבאך, ובראשם Clos Sainte Hune או הקווה Frederic Emilie, לנקודות ייחוס בינלאומיות לריזלינגים יבשים.
Maison Trimbach עצמה משקיפה על היסטוריה בת כמעט ארבע מאות שנה, מאז שנוסדה ב-1626, וכיום היא מוסד בעולם היין האלזסי. דורות התחלפו, אך ההתמקדות ביינות בעלי מבנה ברור, אריכות ימים ואופי טרוארי נותרה תמיד בעינה. מעולם לא היה זה מעשה גאוני של אדם יחיד, אלא תהליך בין-דורי – אך פייר טרימבאך סימל את נשמתו של התהליך הזה, את המאבק על איזון, אלגנטיות וביטוי.
תחת הנהגתו נוצרו יינות שהציבו את הבהירות מעל השפע ואת הביטוי מעל האפקטים. כבר בהיסטוריה האנציקלופדית של הבית הוא מוזכר כאחד מיינני המרתף המוערכים ביותר, ולעיתים קרובות מתואר כטהרָן של אלזס: אדם שרצה שבבקבוק יהיה רק מה שהכרם עצמו מפיק במונחי מידע ואופי.
בעוד טרימבאך חשב, חי ופעל במונחים של מאות שנים, דניאל קתיאר היה נציגו של אותו דור שעיצב במאה ה-20 את התנועה הביודינמית ואת ההתחדשות של יינות העילית הקלאסיים בבורדו. הבעלים-שותף והמנהיג הכריזמטי של Château Smith Haut Lafitte, גראב, בורדו – קישור רשמי מת ב-28 בינואר 2026, בגיל 81, לאחר מחלה קצרה.
Smith Haut Lafitte היה במשך זמן רב יקב בעל סיווג טוב בגראב, Cru Classé, אך תחת הנהגתו של קתיאר הוא הפך לאחד היקבים הנודעים ביותר בצרפת. יחד עם אשתו פלורנס קתיאר, הוא החזיר את השאטו לעקרונות ביודינמיים שהציבו את הטרואר בחזית: התמקדות חסרת פשרות באדמה, בגפן וביחסי הגומלין החיים ביניהן.
אך קתיאר לא היה מסורתן של בורדו. חזונו השתרע על פני יבשות: הוא היה ממייסדי Cathiard Vineyard בעמק נאפה, קליפורניה, ובכך היה לאחד המעטים שביקשו לחבר בין הצפיפות העוצמתית והאקספרסיבית של יינות העולם החדש לבין האלגנטיות המבנית של בורדו. יינותיו – בין אם מגראב ובין אם מנאפה – נשאו תמיד אותה הצהרה ברורה: כבוד לאדמה, אומץ לבחור בביודינמיקה, חוש לאיזון וליכולת הביטוי.
המקבילות בין שני האנשים הללו מפתיעות: כבוד למקור, יכולת לחדש מבלי לאבד את הקרקע של המסורת – והבנה של היין כמשהו חי, לא כסחורה גרידא.
אך בעוד טרימבאך השיב על השאלה: כיצד משמרים מסורת בת 400 שנה רעננה ורלוונטית? – קתיאר השיב על השאלה: כיצד יוצרים כיום יין עילי מתוך כבוד למחר?
בתקופה שבה דברים רבים בעולם היין עומדים בסימן של מגמות, אופנות, טכנולוגיה ויכולת שיווק, נותרו שניהם נאמנים לכיוון הפילוסופי הבסיסי שלהם: יין הוא פרשנות למקום ולאנשיו. אצל טרימבאך זו הייתה הדיוק הקריר של אלזס, הנימה הגירית של חלקות הגרנד קרו, והאמירה השקטה של מבנה ואריכות ימים. אצל קתיאר זו הייתה ההתחברות בין החשיבה האירופית הקלאסית לבין העוצמה הפתוחה והחושנית של צורות הביטוי הקליפורניות.
שתי המורשות ימשיכו להתקיים – ביינות, במרתפים ובידיהם של אלה שבאו אחריהם. אך עם מותם של פייר טרימבאך ודניאל קתיאר איבד עולם היין שני קולות שלא רק נשמעו, אלא גם השפיעו באופן פעיל על הצליל של מה שיין גדול יכול להיות.