(מנפרד קלימק / קלוד אוגוסט / מערכת / מקור: CNN / תמונה מונפשת (©VOS): Runwayml)
כאשר דונלד טראמפ הודיע בשנה שעברה כי בכוונתו להעלות את שיעורי המכס האפקטיביים של ארה״ב לרמה שלא נראתה מאז 1930, חלק גדול מהכלכלה האמריקאית נותר שקט באופן יוצא דופן. הסיכון שבהתייצבות גלויה נגד הנשיא נראה גדול מדי. מי שמנהל מחזורי מכירות של מיליארדים מחשב עימותים פוליטיים אחרת מאשר ציוויים מוסריים.
אולם אחד מהם עשה זאת בכל זאת. ויקטור אוון שוורץ, הבעלים של יבואנית היין הניו־יורקית VOS Selections, הפך – כך דיווחה CNN – לפנים של תביעה נגד מכסי החירום המקיפים ביותר של טראמפ. והוא ניצח.
שוורץ אינו מנהל תאגיד ואינו לוביסט עם גדודי עורכי דין. הוא סוחר יין. יזם משפחתי שמייבא יינות ומשקאות חריפים מ־16 מדינות, מתאם מכולות, מחשב מרווחים ומשוחח עם מסעדות, סוחרים מתמחים וסומלייה. אדם מן השטח. דווקא משום כך מדיניות המכסים פגעה בו במלוא העוצמה. על מוצרים אירופיים מסוימים איים טראמפ בשלב מסוים במכס של 50 אחוזים. מי שמייבא יין אינו יכול פשוט לספוג תוספות כאלה.
״אנחנו לא יכולים פשוט להעלות את המחירים, וגם לא יכולים פשוט לשלם את זה״, צוטט שוורץ ב־CNN. מאז אפריל, כך העריך, הוא כבר נאלץ לשלם מכסים בהיקף של שש ספרות. עבור תאגידים זו שורה במאזן. עבור יבואן בינוני זו שאלה קיומית.
בתחילה הוא היסס לקבל על עצמו את תפקיד התובע הראשי. יש הבדל בין להצטרף לתביעה לבין לעמוד בפומבי בחזית. לבסוף הגיש Liberty Justice Center באפריל 2025 את התביעה VOS Selections, Inc. v. Trump. בסופו של דבר קבע בית המשפט העליון: מכסי החירום המקיפים היו בלתי חוקיים.
זהו יותר מניצחון משפטי. זהו שיעור ביעילות פוליטית.
שוורץ תיאר את עצמו כ״קו ההגנה האחרון״, בעוד חלקים גדולים מעולם התאגידים נותרו על הספסל. המחיר היה גבוה. הוא סיפר על הטרדות בהודעות טקסט ובדוא״ל, ועל אמצעי אבטחה במשרד. מי שמתעמת עם המשרה החזקה ביותר בעולם אינו עושה זאת ללא השלכות.
ובכל זאת הוא נותר איתן. ההיגיון היה פשוט, אמר: הוא פשוט לא יכול להרשות לעצמו את התשלומים שנדרשו ממנו. הפיכחון הזה הוא אולי המשפט החזק ביותר בסיפור הזה. זה לא היה עניין של אידיאולוגיה. זה היה עניין של חישוב – ושל הגנה על מודל עסקי.
בסופו של דבר, לפי CNN, ייתכן שעל הפרק יעמדו החזרים בהיקף של מאות מיליארדי דולרים. עדיין לא ברור כיצד בדיוק הם יחולקו. אולם דבר אחד ברור: ללא האומץ של יבואן יין קטן, פסק הדין הזה כמעט בוודאי לא היה מתקבל.
עבור תעשיית היין טמון בכך מסר שחורג מגבולות ארה״ב. בתקופות של משברי מכירות, ריסון בצריכה ואי־ודאות פוליטית, יש נטייה להרגיש כלי משחק של כוחות גלובליים. כתעשייה שנאלצת לשאת בתוצאות של המחירים והנרטיבים של אחרים. אולם יין הוא כלכלה. וכלכלה היא כוח – כאשר היא מוכנה להשתמש בו.
לפני עשרים שנה נאבקו הכורמים האירופים ברגולציית יתר, מאוחר יותר בקמפיינים לבריאות הציבור, וכעת במחסומי סחר. לעיתים קרובות במגננה, ולעיתים קרובות בשקט מאחורי הקלעים. פרשת שוורץ מציגה אפשרות אחרת: שלטון חוק התקפי. מי שמנסח את טיעוניו בצורה נקייה ומוכן לשאת בסיכון, יכול לעמוד גם מול נשיא.
מעניין לציין ששוורץ אמר כי יחגוג את הניצחון עם בקבוק ישן של Châteauneuf-du-Pape. פרט בעל כוח סמלי: בסופו של דבר, שוב היין הוא שסוגר את המעגל של הסיפור.
התעשייה אינה צריכה להסתתר. יש לה רשתות, מקומות עבודה, הכנסות ממסים – וגם אנשים שמוכנים לקחת אחריות. ויקטור שוורץ הראה שהשפעה פוליטית אינה רק שאלה של גודל, אלא של נחישות.
זהו המסר האמיתי בתקופה שבה רבים מתלוננים על חוסר האונים של שוק היין: לפעמים די ביבואן אחד מברוקלין כדי לחולל תפנית עולמית.